מזמן לא כתבתי.

אני מנסה לחשוב אם זה בשל העובדה, שהדברים אינם חדשים לי עוד?!

שהרי  עברו כבר כמעט שנתיים, והחגים חוזרים על עצמם, וימי הולדת מגיעים שוב (חוץ משל השמנה, שהשנה חגגה פעם ראשונה), והחופשים המצחיקים חוזרים שוב (יום הדייג, יום הסביצ'ה או יום החבר).

אני מנסה לחשוב אם זו השגרה (הברוכה) שהצלחנו לייצר כאן, בתא הישראלי, באמצע פרו?!

זו השגרה של ילדים הולכים לבית-ספר (רוב הימים, כשאין חופשים), של עדי הצמודה אלי, וישנה בשעות קבועות, של הילדים החוזרים מבית ספר (כל אחד בשעה אחרת, ותודה לבית הקרוב לביה"ס), השגרה שלכל ילד יש חוג בשעה אחרת ו/או חבר בנקודה אחרת, השגרה שלי רבה עם יוקי ואיה על "לעשות שיעורים, אני לא אכעס על זה כל יום", זו שמכריחה את כולם להיכנס למקלחת, וזו שמכריחה את כולם לצאת מהאמבטיה, וללכת לישון...

אני מנסה לחשוב אם זו העובדה שכבר לא טיילנו מספר חודשים?!

הטיול האחרון שלנו, באריקיפה, נערך במונדיאל, ואמנם יש לי כבר כמה אתרים וערים שאני מתכננת לטייל בהם, אבל הם עדיין לא נושא לכתיבה.

לא יודעת, ככה זה, אבא שלי תמיד אמר שהבעיה בבלוג היא שמתחילים ואחרי זה לא יודעים איך להמשיך...

בשבת האחרונה נסענו מחוץ לעיר, ל לונה וואנה, המרוחקת כשלוש שעות מהיציאה לעיר (המרוחקת כחצי שעה מהבית J).

היה כיף, היתה שמש, הרגשנו ספונטנים שוב, נסענו ביום חופשה לאומי (יום המתים, אם אתם מתעקשים) ללא הזמנה למקום לינה, עם חברים פרואנים...

הגענו, התמקמנו במלון פשוט, שנבנה על משטח קמפינג (דשא, עם מקלחות בצד מרוחק, וכמובן כמובן... מסעדה), הוצאנו כדור ותוך דקות, אבל ממש דקות, יוקי יצא לחופשי, ורץ לנהר ולטבע עם החברה, ותוך דקות, אבל דקות איה, כמו בת אמיתית, התיישבה לצייר עם החברה.

ותוך דקות, אבל דקות אני רצתי אחרי עדי, שרצה אחרי גורת הכלבים של החברים, ונחום, תוך אותן דקות ממש, המשיך לדבר בטלפון.עבודה, לא הנאה.

ונחנו, ואכלנו, ואכלנו ואכלנו, והלכנו לרכב על סוסים. ..

ואחרי שמצאנו את רוב הסוסים, המתנו עוד כ 20 דקות, שהילד-בוס ילך להביא עוד סוס, והתחלקנו לסוסים הנכונים, בדרכנו להריסות. סיור של כעשרים דקות.

אחרי מספר דקות, באמצע הדרך (תיירותית, ממש תיירותית) נעצרו הילדים המובילים את הסוסים, ואמרו "זהו, הנה זה כאן! הנה ההריסות". אני, שטיילתי שם לפני כחודשיים, ידעתי שזו לא האמת, מה שלא היה כ"כ מסובך, בהתחשב בעובדה ששאר הסוסים המלווים ילדים אחרים, המשיכו לעבר ההריסות האמיתיות...

אז צעקנו (הפעם לא אני) ורבנו, וחינכנו את הילדים (לא את שלנו), והמשכנו עד ההריסות. כדי להיות הוגנת, יש לציין שההריסות אכן נראות בדיוק כמו בנקודה בה עצרנו קודם...

ושוב אכלנו, ושוב נחנו, ושוב שיחקנו בכדור ושתינו קפה, ושוב אכלנו ולמחרת בבוקר הלכנו לעשות רפטינג.

אמרו לבוא ב 10:30, הגענו ברבע לאחת עשרה (פשוט כי אכלנו), חיכינו עד 11:30 בערך, ונסענו לנקודת ההתחלה. איה ועדי נשארו עם נחום (איה כי לא אוהבת, ועדי כי לא שאלנו).

הגענו, לבשנו חליפות הצלה, וקסדות של מבוגרים ("סניורה, זה ' ONE SIZE")  והגענו למים, טבלנו רגלים במים הקרים ו.....

ואז הבחור שחשבנו שהוא המדריך שלנו, הוציא פלפון ואמר שהוא הולך להתקשר למדריך מוסמך. חשבתי שאני לא  מבינה, אבל אחרי שהמדריך הראשון סרב, הבחור שלנו, המשיך להתקשר למדריכים אפשריים אחרים (דמיינו – הבחור יושב בסירה מתנפחת, עם חליפת הצלה וקסדה ומתקשר למדריך....).

אז צעקנו (גם אני) וכעסנו (גם אני) וחזרנו במונית למשרד המכירות והמשכנו לצעוק (כבר לא אני) וזהו. וחזרנו הביתה בלי ראפטינג.

יוקי, שלאחרונה אימץ את האסטרטגיה לחזור על משפטים ששמע והוא אוהב, ממשיך לומר שהרסו לנו את סופהשבוע (לא שמע ממני), אבל האמת?

היתה לנו שמש והיה לנו קצת זמן איכות של המשפחה יחד וראינו עוד חלק של פרו, גם אם זה לא חלק יפה, וקצת התאמנתי על צילום, וחזרנו לשתות את הקפה של הבית, שהוא תמיד הכי טעים אחרי טיול, והנה מצאתי לי עוד משהו לכתוב....

כי ככה זה פה

יום נעים!