היא היתה הילדה הכי יפה בכל האזור, היה לה שיער ארוך ערמוני גולש והיו לה עיניים יפות כחולות, שפתיים מלאות והמון נמשים. אף אחד לא הבין למה היא אף פעם לא שמחה- הרי כמו שיהודית רביץ אמרה "וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". אז אני כמו יהודית לא הבנתי איך יכול להיות שהיא לא שמחה- הרי במקומה אני בטוח הייתי יותר שמחה, ובכל זאת לי היו יותר חברות, יותר מחזרים, ציונים יותר טובים. היא היתה שקועה בעצמה כל הזמן. לא שקועה בעצמה בצורה נרקסיסטית או משהו היא אפילו לא היתה מטפחת את עצמה יותר מדי, הכוונה שלי שהמשוקעות שלה היתה לבפנים ולא לבחוץ- איכשהו היא לא הסתכלה כמעט החוצה ולא ראתה עד כמה אנשים מסתכלים עליה וחושבים שהיא ממש מדהימה. אולי היא לא חשבה שהיא מדהימה- אולי לא היה לה אכפת, עד היום אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת שזה היה חריג – היא לא היתה מדברת עם אף אחד והיא לא היתה מסתכלת או אפילו בוהה בחפצים. כל כך שקטה. היו עליה שמועות שהיא מוזרה, שהיא לסבית , למרות שאף אחד לא באמת ידע על מה זה מבוסס. אפילו פעם אחד אמר שאולי יש לה מחלת מין . שוב- בלי ביסוס או אפילו מחשבה הגיונית. היא היתה בית חרושת לשמועות, ואנשים אהבו להתעסק בה. אני חושבת רק שהיא מאוד יפה- הכי יפה בכל האזור, וממש חבל שאני לא מצליחה להגיד לה את זה בפנים ושהיא תסתכל עלי ותחייך. יצירת קשר. משהו. אפילו מכונת צילום מעניקה יותר חום- לפחות היא מחזירה משהו, משעתקת משהו ממך, אבל בכל זאת אתה כבר לא לבד בשלך. איתה הייתי לבד. לבד עם אחותי.