בכפר שנולדתי לא היה שום מכשיר חשמלי,רק ידני.לא אורות או מכוניות.

אבל כולם היו רגילים לכך ואהבו את החיים.בכפר חיו בני שתי דתות יהודים ונוצרים.הנוצרים קראו לנו פלשה{יהודון}.

בגיל 5 עברנו לאדיס אבבה  ראינו את העיר.את המכוניות,החשמל,ושמחתי מאוד.לאחר חודשים בעיר למדתי להכיר עולם שונה לגמרי.בעיר חיו יהודים,נוצרים,מוסלמים,למוסלמים היה מגפור,לנוצרים כנסייה מפוארת וליהודים בית כנסת עלוב.הייתי מופתע,אבל אבא אז אמר לי!"בית הכנסת הוא שלנו.של היהודים"

פעם החברים שלי המוסלמים והנוצרים אמרו לי!"לך מפה,יהודון"התחלתי לבכות וברחתי הביתה.

בדרך כלל מי שגר בכפר  ולומד היה צריך ללכת 10 ק"מ כול יום כדי להגיע לבית הספר.ובדרך כלל הבית הספר היה נראה נורא.היו רק כסאות,בלי שולחנות.

אני כילד הייתי סקרן.והייתי נכנס לכל מיני מקומות,ואנשים היו קוראים לי "יהודון"ומרביצים לי.אז ההורים אמרו לי לא להסתובב,שלא ירביצו לי.

ועוד אמרו לי ההורים .שיום אחד נגיע לירושלים הקדושה.

אז שהייתי בגיל 6 עלינו לארץ.

בהתחלה שלחו אותנו למרכז הקליטה במבשרת ציון.ושם ראיתי בפעם הראשונה אנשים מוזרים לבנים עם פיאות,ציציות.ושפה אחרת.למדתי באולפן עברית והיה לי קשה מאוד.אבל אם הזמן דיברתי עברית,ולא שמעתי את המילה "יהודון.הבנתי שכולם פה בארץ יהודים.לכאן אין סיבה לקראו לי" יהודון".

יום אחד אני שומע מישהו אומר לי "כושי".אמרתי:"מה זה?"אמרו לי:שחור".

אמרתי:אין לי מקום אחר.באתיופיה קראו לי "יהודון" ופה בישראל קוראים לי "כושי"

לאחר שסיימתי את בית הספר היסודי ברמלה .עברתי ללמוד בפנימייה ויצו הדסים.בהתחלה לא הכרתי אף אחד.ובהמשך הכרתי מדרכים נחמדים וגם חברים.האנשים היו טובים אליי.

בפנימייה יש יוצאי רוסיה,יוצאי אתיופיה וישראלים ותיקים כולם מחבבים ואוהבים אחד את השני ולא היה אפליה או גזענות כולם היו משפחה אחת.