לאחרונה אני מוצאת את עצמי מעורבת

יותר ויותר במאבק למען החזרתו של גלעד שליט.

יתכן שזה בעקבות גיוסה של בתי,

יתכן שזאת הדרך שלי לצעוק "די" לתופעות שקורות שם למעלה,

ויתכן שזה האנושי שבי שלא מסוגל היה להביט בפניהם של נועם ואביבה בצעדה ולהשאר אדישה.

אתמול כשהיינו בעצרת המחאה להחזרת גלעד בשילוב  יום הזיכרון ליצחק רבין....

מצאתי את עצמי בתוך קבוצת אנשים מלאי נתינה....סביב איש אחד מיוחד במינו שמזמר לתוך מיקרופון כשרק גיטרה בידו........ואני עם דגל בידי בתוכם מזמזמת את השיר

"כשיבוא".

סמוך אלינו ישבו שתי משפחות עם ילדים שלולא הסבר מהוריהם והכוונה לא היו יודעים מדוע הם מבלים את אחר הצהריים שלהם סביב אנדרטה ומחזיקים שירונים בידם.

הם הדליקו נר זיכרון וזמזמו את השיר " איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".....

ואני עם הדגל בידי מונף....מביטה על מגן המזמר.....

ומסובבת את ראשי ושומעת ילד בן שש שר את "כערבות הבוכיות"....

וכל מה שעובר בי זה .....

בואו תצטרפו אלינו....

אנחנו יחד......

אנחנו פה לאותה מטרה....

לא עוד!!

וכשהם שרו את "התקווה"....

מצאתי את עצמי עומדת דום ועדיין עם הדגל....

שולחת להם מבט מבקש...

בואו....

אנחנו  פה יחד.....

עם אותה צעקה....

די!