משא. מסע
הודעתי בבוקר שאני לא באה כי לא טוב לי בגוף ובנשמה. מבינים אצלנו את הדברים האלה (כל מה שאת צריכה) לקחתי חופש לחפש איך להרפות הרגשה שנערמה (ערימה ערמומית) והפכה לקקטוס בבטן שלי העלים מסתובבים ודוקרים כי אחת בלי מילים ובלי צלילים (ידיים ושפתיים היא קראה) שהייתה לי בקבוצה לפני שלוש שנים קפצה אל מותה התרסקה אל גגון של ארומה (מוות בריח של קפה גרוע) וזו שהייתה איתה אחריי מספרת לי שאפילו שהיא ראתה את הקפיצה היא בסדר לגמרי מתפקדת סבבה (אח"כ היא התיישבה על הרצפה, הרעד התחיל בכתפיים) רציתי לקחת ממנה את האימה אבל אי אפשר אי אפשר ------- נשברו כנפיים אצלי בידיים לא ידעתי איך זה כשכלוב ננעל מבפנים ------- ההיא ששמעה מילים איומות ברחוב חוזרת אליי חוזרת אליה הקללה בראש ואיש לא יידע ואיש לא יחבוק ואיש לא ייגע בה עכשיו מקרוב. תצילי אותי מעצמי היא ביקשה תעשי לי לשכוח כי אני לא מצליחה ומה אני נותנת לה מה וזו שעכשיו הרתה (ילדה נושאת ילדה) חולמת עוברים שבוכים לה על מה שהיא עוד לא עשתה (זה יכול להיות ילד מי אני בכלל להחליט כזאת החלטה) זה מבעבע אותי מבפנים אין מזכרת אחת מכזאת פעולה (ככה קוראים לזה בשפה) רק מאבק עיקש בערפול ואף לא יד אחת רכה (מרפאות חוץ באמצע הבגרויות. להשתין בשירותים של ביצפר זה לילדות קטנות) (חרא בלבן. חרא בלב. מזקקת ויוצאת עכורה מכאן ומכאן) ------ לא ידעתי לאן היום הזה יילך אז הלכתי לים חזרתי אשדודה נוסטלגיה מתוקה (ברדיו היה איינט נו סאנשיין וואן שיז גון. טו מאצ' סאנשיין וואן היז גון) ראיתי שם שלט בכביש: תמיד חלמתי על צוואר כמו של.. זה היה בנסיעה וזה כל מה שראיתי חשבתי איזה פספוס לעולם לא אדע איזה צוואר היא רצתה. אחר כך היה עוד אחד כזה וראיתי: פיסול צוואר בהרדמה. אמרתי בלב שמע ישראל מה קורה פה אלוהים
עשיתי סיבוב בנמל לראות דברים נוסעים וזזים מכאן. זו נחמה קטנה כשאפשר להסיע את כובד המשקל (פריקה וטעינה). כולם מזיעים
הגעתי לאותו מקום אותה הנקודה (לא היה גרוזיני אחד) החול היה רחב וריק רק מעט כתמים של אנשים קניתי בקיוסק קולה (זכוכית) ושני סמיר-נוף אייס (בעיניים עצומות אני סומך הוא אמר לי כשביקשתי פותחן בהשאלה) ------ המים קרים (זה) טוב לי בשרב הרגשי הזה כשהגרון יבש להרטיב מבחוץ את הבפנים (באתי קרוב מאד אליי) הלכתי במים צעד צעד. לאט לאט (אפילו שלרוב אני נכנסת בבת אחת) עשיתי למים דמיון מודרך להרטיב כל פעם עוד קצת. לא הרמתי רגליים מהאדמה הספוגה עד שנרטבו לי כל השערות בראש (זה לקח די רחוק) את הדרך חזרה אל החול עשיתי בציפה מיטלטלת על אין-גלים (מידי פעם עם הרגליים. תנועה עדינה) ------ שלום כיתה א' מקומות שמורים ההיסטוריה הקצרה כותבת את עצמה לדעת בעוד שפה זרה (להסתתר. להיות סתור. לתת סטירה) עבר בי פס דק (כמו של רכבת צעצוע) של ציניות מרה. זה באותה נקודה של העצב (כשהוא בלתי-נישא) הוא הופך לסכין חדה (וחשבתי על גנן. ועצרתי כדי לשלוח את הלחם היבש הזה על פני המים שלא ימצאני שלא אמצא רעבה) פיצול אישיות. פיצוץ אישיות ------ שנות השמונים לא תמיד היו עליזות אבל הייתה בהן עדנה
------ אני בסך.
הקול.
מתגעגעת -----
החול של החוף היה חלק ורחב ומלא. מלא. מלא עקבות של ציפורות. עקבתי אחרי טור אחד ששורטטו בו שמיניות עד שהוא נעצר. הבנתי שפה בדיוק היא עפה למעלה חזרה. אמרתי לה בלב: עופי שמה איפה שהבית איפה שהלב. אחר כך בא עורב
(בקרוב מאד תהיה לי מצלמה בת-זונה) ------ כשהמלח התייבש לי על העור הוא צייר עליי עיגולים וכתמים כמו זרע יבש. לא שטפתי, בכוונה. והיה שלב שנעצרתי (לגמרי) הייתי פשוטה לא חשבתי לא כתבתי לא שתיתי לא עישנתי לא צילמתי לא הזיתי. נתתי לכמה שיותר איברים לצנוח ושמתי ראש. עִם-האדמה ------- בדרך חזרה ראיתי שלט: המכבים- הקומדיה המטורפת של חנוכה. חשבתי: מתתיהו, תראה מה נהיה ממך? ------ בבית שחקי שחקי על החלומות פרץ בי סכר של דמעות שלא הפסיקו עד שהפסקתי לריב איתן. אחר כך הבנתי מחדש את המשפט Post coitum omne animal tristis est (לאחר הזדווגות כל החיות עצובות) הרגשתי אותו אבל הפוך. אחרי העצב והדמעות רציתי הזדווגות קשה. זה ביצה ותרנגולת, עניין שחוזר וחלילה וחוזר וחלילה ולא חס. פריצות של תעלות הרגש זה סוחט ומזקק את ה תחושה (חרא אינטימיות. המצאתי ביטוי נפלא) ------ כשחזרתי לקיוסק של הסמיר-נוף אייס להחזיר לו פותחן זה התנגן שם ברקע. בקטנוִּת זה התנגן לי בימי שישי בבלוק הישן (זיכרוןמתוקומהנעיםושורףגםיחד) זה הרקיד לי משהו פשוט בפנים עד שחייכתי (המוכר אמר: פעם היו שירים)
http://www.youtube.com/watch?v=PZqG_4JTmjY
------ לפני שיצאתי מהחול לאוטו עמדתי קצת על הראש. זה היה הפוך חזק וטוב
|