0
בפרשת השבוע, פרשת תולדות, אנו לומדים שיעור חשוב מאוד לגבי הצלחה, קנאה וענווה. יצחק ורבקה הולכים לגרר בעקבות תקופת בַּצוֹרת בכנען, ויצחק זוכה לקבל מאת ה' שפע חומרי גדול: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". יצחק עשה פעולה פשוטה, פעולת זריעה שרבים אחרים עשו ועושים, אבל מבין כולם זכה הוא ביבול רב ומצא מאה שערי ברכה ושפע. התגובה של הסביבה לשגשוגו והצלחתו של יצחק הייתה קנאה מרה, אותה קנאה המוכרת לנו מימינו אנו, מחיינו אנו: "ויקנאו אותו פלישתים..." הקנאה לובשת צורות רבות בימינו כמו גם בימי קדם - התנכלות, חרם, שנאת חינם: "ויאמר אבימלך אל יצחק, לך מעימנו, כי עצמת ממנו מאוד...", "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר". קנאה נובעת מחוסר הבנה שמי שנותן את השפע, השגשוג וההצלחה הוא ה' ולא אחר. אם ה' בחר לתת לשכנך שפע אדיר, הוא יודע למה הוא עושה זאת. אולי זו דרכו לברך את שכנך, אולי זו דרכו להעמיד את שכנך בניסיון קשה. אי אפשר לדעת, היחידי שיודע ורואה את התמונה הגדולה הוא ה'. אתה יכול להיות ירוק מקנאה על כך שלחברך באה ההצלחה בקלות, ולך, למרות כשרונותיך המרובים, דברים לא הולכים בצורה טובה. הקנאה הזו מייסרת אותך, והיא נובעת מתוך בורות: ה' בוחר למי לתת מה ומתי ויודע בדיוק מאיזו סיבה. לנו, בני האדם, אין יכולת לדעת מה מטרתו ומהם שיקוליו. לא תמיד שפע הוא בהכרח ברכה. לפעמים הוא שיעור קשה או נסיון קשה בחיים. הרבה פעמים הצלחה של אדם נועדה להרים אותו גבוה, כדי שנפילתו לאחר מכן תהיה כואבת וחדה, כדי ללמדו ענווה או לגרום לו לתקן את דרכיו. נפילתו של שר בממשלה אל עמקי פי תהום כואבת הרבה יותר מאשר נפילתו של אחד האדם, כי נוסף לה מימד של ירידה מאיגרא רמה אל בירא עמיקתה והשפלה רבה ביותר. ה' מרים וה' מפיל, ומי שהולך בדרכי ה' ויודע כי הצלחתו היא מאת ה', יודע גם ענווה ולא מסתנוור מהצלחתו. ה' הוא האחראי להצלחתנו, וכשאיננו חווים הצלחה, עלינו בכל זאת להודות לו, כי הוא יודע למה הוא לא משפיע עלינו הצלחה. אולי אנחנו צריכים ללמוד ענווה, אולי אנחנו צריכים לקרוא לו ולהתקרב אליו, אולי אנחנו צריכים ללמוד חמלה, אולי אנחנו צריכים לפנות לכיוון מקצועי ואישי אחר לחלוטין. כל מה שה' עושה הוא תגובה למחשבותינו ולמעשינו, כדי ללמדנו ולהגיד לנו בכל דרך אפשרית מה נכון לנו ומה לא. התגובה הרגילה של ה' לכל התנפחות אגו היא נפילה עמוקה של האדם לאחר תקופת מה. בסופו של דבר זה לטובתנו, כי אסור שנחיה את החיים האלה תוך עיוורון וסינוור ונחשוב שאנו האחראים להצלחתנו. חשוב שנדע את מקומנו. מובן שאנו צריכים לפעול ולעמול למען הצלחתנו. אין שאלה בכך, אבל אף אחד לא מבטיח לנו הצלחה למאמצינו או פרי לעמלנו. אם נצליח או לא, זו כבר החלטה של ה', אבל את שלנו אנחנו חייבים לעשות. כמו שיצחק עבד את האדמה ורק אח"כ ידע שפע, "ויזרע יצחק בארץ ההיא", כך גם עלינו לעמול, לזרוע, ולקוות לראות שגשוג וברכה בעמלנו. חשוב שנדע שההצלחה והשגשוג באים מה', כי אף אחד לא מבטיח לנו הצלחה של מאמצינו. הידיעה כי ה' הוא המרים אותנו, המשפיע עלינו שפע והמברך אותנו בהצלחה היא התרופה הטובה ביותר לעיוורון שבהתנפחות האגו. הידיעה הזו מלמדת אותנו ענווה ומאפשרת לנו לשאול את עצמנו ואת ה' בכנות לאיזו מטרה הוא השפיע עלינו ברכה, איזו מטרה נועדנו לשרת ואיזו תכלית נועדנו להשיג. רבים הם הפילנטרופים מקרב עשירי העולם, כאלה שאת ההון שלהם מחלקים ביד רחבה ונדיבה לנזקקים. בהתאם לערך תיקון העולם ביהדות, הפילנטרופים הגדולים בעולם הם העשירים היהודים. לא תמיד הצלחתנו היא חומרית. למשל, כשאנו נהנים מכבוד ומתשומת לב, אנו לא יכולים לחלק אותם לאחרים, אבל אנחנו יכולים להשתמש במעמדנו המיוחד כדי לקדם ערכים חשובים בחברה, ערכים שהחברה המודרנית חסרה אותם: ענווה, יושר, נתינה, שמירה על הלשון, עשיה חיובית, התנדבות, יוזמה חברתית חיובית וכו'. כשאנו יודעים שה' הוא העומד מאחורי הצלחתנו ושגשוגנו, אנו לא מתנפחים מרוב גאווה, ולא נופלים אח"כ, אלא אנחנו מְתַּעַלִים את הצלחתנו כדי לשרת את ה' ואת החברה, לשרת את זולתנו, להפיץ טוב בעולם. אנו גם לא מקנאים בהצלחתם של אחרים, גם אם היא גדולה בהרבה משלנו וגם אם הזוכים בה לא ראויים לה בעינינו, כי אנו יודעים שכל בני האדם הם ילדיו של ה' והוא יודע מה הוא עושה ולמה. אין מקום לקנאה בלבו של האדם המאמין באמת.
חומר למחשבה לשבת...
שתהיה שבת שלום לכל קוראיי! |