אני קצת מודאגת. פיץ הודיעה שהיא מתגרשת מאופק והיא מאוהבת בעמית, המדריך של הצהרון. מפחיד, היד היום כל כך קלה על ההדק. מה שלא יהיה, אני לא לוחצת. מה אני יכולה כבר לומר לה, "תראי אותי ואת אבא...". זהו שלא. הדבר האחרון שאני רוצה, זה שהיא תלמד מאמא או מאבא שלה על זוגיות. אני רוצה לצאת לשתות. לשכוח קצת. אבל באופן לא ברור, איך שיציאה הופכת להיות אמיתית, היא מתחילה להעיק עליי ואני מוצאת את כל הסיבות הכי אינפנטיליות להישאר בבית. מוזר.
פיץ עומדת במגרש הכדורסל של בית ספר ומעודדת בכל כוח מייתרי הקול שלה את עמית המדריך מהצהרון. לקנא בה... או שאולי בעצם להגן עליה מפני פדופיל פוטנציאלי?! הוא מבוגר ממנה ב21 שנים. הפדופיל שלי היה מבוגר ממני ב32 שנים...
אנחנו צועדות הביתה ואני נוצרת עוד רגע קטן של אושר. אין לי ספק, היא תמצית האושר היחידה שלי . פתאום היא פונה אליי, ובפנים קטנות אומרת כמה חשוב לה שאהיה מאושרת. אני עומדת מולה- שתוקה. זה לא תפקידו של ילד לרצות שאמא תהיה מאושרת. זה תפקיד של האמא. והיא ממשיכה ומוסיפה שהיא תעשה הכל כדי שזה יקרה. ואז אני קולטת שהיא מצטטת את מה ששמעה בסידרה ההיא מערוץ הילדים. אני זוכרת. זאת דמות שאני דיבבתי. היא אמרה את הדברים האלה בדיוק לבחור שהיא דלוקה עליו. היא ממשיכה ומחקה את האינטונציה והקול בדייקנות ומאד מרוצה מעצמה. לרגע אני מרגישה הקלה גדולה, אבל שניה אחרי שוב פטיש. למה החיקוי הזה? למה דווקא אליו היא התחברה? במקום לשאוב מהבית מודל לזוגיות יציבה, היא מדקלמת משפטי אהבה דלוחים מהטלוויזיה אל אמא שלה . כבד. אני חייבת לצאת. היא אצל אבא שלה, אני יכולה לקום וללכת. אני אשתה, אני אשכח. ואולי סוף סוף אני אאזן את חלוקת האושר שלי. בדיוק ככה. אני אגיע לשם, ואגלה שאני לא היחידה. ואז אני אעלה על הבאר בגרביון תחרה ואכריז: "שלום, אני מאיה. אני מצליחה, אני תקשורתית. נראית סבבה. מציבה מטרות ומסמנת עליהן וי. אבל אני, מאיה, גם הורסת כל קשר זוגי. זה נכון. אני אפילו הורסת כל פוטנציאל לקשר זוגי. ואני כאן כדי להיגמל. אני עומדת כאן, במרכז להורסים סדרתיים אנונימיים של מערכות יחסים וקוראת לכם 'תוציאו אותי מזה, באמא שלכם, כי אין לי פאקינג מושג איך עושים את זה'."
WE LOVE YOU MAYA
|