אחרי שחפרתי את עצמי ברחמים עצמיים.

בחוסר רצון לקום, לעשות.

כשנתתי לכל דבר קטן להפיל אותי,

ולמעט מאוד דברים אם בכלל לתת לי את הרצון לקום מהמיטה ולעשות משהו.

בימים בהם הרגשתי שאין משמעות לקיום שלי, שאין חשיבות למהות שלי, שאני כלום לעומת כל השאר.

בזמן בו העברתי את השעות בהתעסקויות סתמויות והכל היה נדמה כאילו אוטוטו והעולם סוגר עליי ואין לי שום מקום מפלט.

פתחתי את הדלת ויצאתי למרפסת שמשקיפה על הרחוב.

הסתכלתי על התנהלות האנשים, הרעש והחיים שמציפים את הרחוב, בחנתי את הטבע הנשגב במבחנו היומיומי מול האנושות האדירה וידעתי, אני אהיה בסדר.

סוף סוף הצלחתי לשמוע את שירת הציפורים בזריחה.