לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר על ספסלים.

בעצם זה התחיל בשנה שעברה הקטע שלי עם הספסלים.

היינו בחזרות מטורפות עם הלהקה ובסוף כל חזרה ברחנו א' ואני לשבת על ספסל ברוטשילד בשדרה. ככה רטובות, עם הסמרטוטים המסריחים מהחזרות. רק לצאת מהסטודיו והפלורסנטים ולשבת על ספסל.

בהמשך עלה ל'פרסקו' מופע עם ספסלים (ע'ע: "גרעינים"). בחזרות חקרתי אותם מכל הכיוונים. קפצתי, התגלגלתי, נתקעתי וחטפתי מכות וגם מלא  כחולים. (ע'ע: תמונות).

אח"כ הגיעו החרדות והפחדים שלי ממקומות המוניים.

אז המקסימום שהייתי עושה זה קובעת על ספסלים. עם חברה או עם השכנים. עם א' או עם אי אלו אבודים. כך שרון קוראת לאותם הבחורים.

ככה יש אוויר. אין תפאורה . אתה יוצר את האווירה והיא כולה כולה שלך.

בחודשים האחרונים זה התמקד פה בשכונה בשלושה ספסלים.

איפה שכולם יורדים עם הכלבים.

ופה בשכונה אני כבר מכירה את הבעלות והבעלים של כל הכלבות והכלבים .

אז נכון  שאין לי כלב. לשרון יש. וגם לירוקת.

וכבר סגרנו על זה שמותר גם לשבת על ספסל בלי כלב.

כמו הזקנות שמדברות על השואה.

כמו שתי הבנות שתמיד באות להסתכל אצלי בבניין על עצמן במראה.

כמוני. פשוט לשבת ולחשוב .

פעם הייתי צריכה תירוץ לשבת בקפה עם עצמי, או ללכת לאנשהו עם עצמי - הייתה חייבת להיות סיבה. בשבילי  "to be" לא היה מספיק.

היום זה מספיק.

"זה רק בראש שלך " אומר לי ההוא עם המשקפיים עם צמד הכלבותיים- שתי נסיכות העונות לשמות קיילי וג'ילו (קיילי מינוג וגניפר לופז..)

"אף אחד לא שואל את עצמו -מה זאתי יושבת שם לבד עם עצמה בלי כלב או לפחות חברה".

זה כל ה"קולי" (kooli) הזה- ותורת 'האני במראה': אני רואה את עצמי כמו שאני חושב שאחרים רואים אותי (מבוא לפסיכולוגיה וסוציולוגיה).

להתנער מזה קשה לפעמים. אבל יש רגעים שאתה, כלומר אני, פשוט מחוברת לעצמי. שאני באמת במקום הזה של פשוט to be. נו מטר וואט איט לוקס לייק.

אולי כרגע יש מביניכם התמהים על הכתובים, אבל אני בטוחה שחלקכם לפחות מתחברים כאן אל הדברים. (או אולי זו רק את קים??!)

בכל מקרה-כל פעם שאני על הספסל, אחד מן השלושה, יש לי אלף ואחת חוויות להמחזה.

1.פרוסקי

שלשום ירדתי עם עצמי והפק"ל -הבירה, הmp3  , הסגריות והפלאפון.

לידי התיישבה לה חבורת רוסים עם נרגילה ובקבוק 3 ליטר של וודקה אבסולוט, בתוספת תריסר פחיות רדבול. "שבי איתנו" הם קראו לי. "איך נגמור את כל זה לבד". "לא תודה אני בסדר פה עם הבירה " עניתי בחיוך. "מה את עושה כאן?" שאלו. "באתי לחשוב" עניתי בגאווה. "אה- לחשוב זה בסדר- רק לא יותר מידי" צעק אחד מהם.

ככה במשפט אחד הוא קלט את חיי.

איליה בא והציג את עצמו כגורם השפוי בחבורה- בן 25 מסיים לימודי צילום, מבריק ורהוט בעבריותו ובאינטלגנטיותו. השאר- צעירים ומפונקסטים קצת ממנו,  והבנות- כמובן בנות כ18- צבועות שיער ומחוררות אוזניים.

"את חייבת לשתות" צעק לעברי דני. "תעזוב אותה" ענה איליה להגנתי.

וכך במשך כעשר דקות התנהל לו ברוסית מדוברת, ויכוח אם אשתה או לא את כוסית הוודקה רדבול שנמזגה עבורי. ואז דני אמר משהו לאיליה ואיליה חייך. "מה הוא אמר לך עכשיו? שאלתי מיד. "שאת מעניינית ומיוחדת. שרואים את זה עליך" ענה איליה נבוכות. מה כבר אפשר לראות, חשבתי לעצמי, על אחת שיושבת בגפה עם שרעפיה וטובורגיה.

לך תתווכח עם איליה.

איליה העיף את כולם מעלי,  שלף מצלמה ובהסכמתי וצילם אותי ככה ב1 בלילה באמצע הרחוב. סתם יושבת ומעשנת. סתם שיהיה.  בסוף בטח אעשה איתו את הפרוייקט גמר. כבר התחלנו לחשוב על נושאים יחד.

2.כניעה

אתמול ישבתי עם שרון על הספסל ואיתנו עוד בחור מהשכונה עם כלבו .הכלב של שרון כל הזמן ברח. "סימבה" קוראים לו. "מלך האריות". וכמלך הוא עושה מה שבא לו. בעיקר לרחרח זכרים קטנים ושחורים. אולי יש לנו איזו קרבת דם סימבה ואני.

ואז פתאום הוא נעלם ושרון אחריו. כעבור כמה דקות הוא חזר. עכשיו לך תמצא את שרון. אני מחייגת- והטלפון מצלצל לידי.

פניתי לסימבה שהתיישב כמו מלך לידי בגאווה על הספסל ואמרתי לו- "עכשיו צריך למצוא את אמא שלך".

 וכך מצאתי את עצמי הולכת בלילה וצועקת לכל עבר "שרון, שרון".

הבחור הנחמד הציע לקשור את סימבה שלא יברח גם הוא- וכך אשאר בלי שניהם. אבל הסברתי לסימבה שהוא לא זז מכאן עכשיו והוא הסתכל אלי בהבנה.

כששרון חזרה היא כעסה עליו ומיד קשרה אותו לעץ. אחרי עשר דקות היא נכנעה.  "סימבה איזה מלך אתה" היא אמרה. אמרה ושחררה.

לפני ששרון הלכה בא מבקר התזמורת (לעוקבים מבינכם).

סימסנו השבוע והוא פתאום התקשר ואז בא עם בקבוק יין לכבוד היומולדת.

בקבוק בלי פותחן.

דחפנו את השעם לבקבוק וירדנו עליו ככה ישר מהפייה, בלי כוסות, לגימה אחר לגימה. איזו הרגשה.

ב

נוגע לתזמורתן- אין לי עדכונים. עלינו אלי רק כדי להשתמש בשירותים. הוא באותו המקום עם אותם הפחדים. אבל  מרגיש שאנחנו סוג של קשורים.

"אז מה יהיה בחורף?" שאלתי את שרון ואחרים. "איך נשב על ספסלים?".

"בסך הכל יש 26 ימי גשם בממוצע בשנה" אמר לי ידוען ידען.

 לא נורא חשבתי לעצמי.

אפילו חבל שאין יותר.

אני דווקא אוהבת לשבת בגשם ולהירטב.

היום יום הולדת J22.10.07