לרבים בציבור החילוני אין הרבה מושג מה מכוננן את התוצאות "המחרידות" המוצגות בעיתונים בחודשים האחרונים לגבי התחזקות הקבוצה הבדלנית המתקיימת לצידם. ההנחות הרווחות לרוב הן שמדובר בפועל יוצא של התנהלות הפוליטיקה הישראלית ובבחירה וולונטרית של האנשים לגבי דרך חייהם. אך בעוד ולהנחה הראשונה יש בסיס עובדתי, ההנחה השנייה איננה עומדת במבחן המציאות כשמדובר במי שנולד וגדל במסגרת חרדית. כדיי להבין במה הדברים אמורים, רצויי שנשנה מספר דפוסי חשיבה הגורמים לנו להקביל בין חזרה בתשובה ליציאה בשאלה.

אם נתייחס לממצאים שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתוך הסקר החברתי בנושא שינויים במידת הדתיות לאורך החיים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, נראה שקיימת כביכול מגמה חזקה יותר של התקרבות לדת לעומת התרחקות ממנה. דבר זה עשויי אולי להתפרש אצל רבים כיתרון לדתיות ביכולות המשיכה לעומת החילוניות. מסקנה זאת אכן אפשרית אך חשוב שכולנו נבין שתהליכי החזרה בתשובה והיציאה בשאלה אינם שווים ביניהן במובן האפשרות וחופש הבחירה. אם נשווה בין גישותיהן של החרדים והחילונים לתופעת העזיבה נמצא שהפער עצום. כי בעוד שהחברה החילונית נוטה לגלות סובלנות לחזרה בתשובה, החברה החרדית מתנגדת לעצם הרעיון של היציאה בשאלה ונאבקת בה באמצעים העומדים לרשותה.

הדבר הבולט הוא המנגנונים הממוסדים המופעלים מול המבקשים לעזוב את החברה החרדית, מה שלא קיים לחלוטין בחברה החילונית. למשל בחור חרדי שמביע בפומבי את רצונו לצאת בשאלה נשלח לטיפול אצל הרב ועסקנים נוספים. ישנם מקרים בהם צעירים הקורצים לחיים החילוניים נשלחים לתקופות ממושכות למסגרות קפדניות בחו"ל כדיי לעבור תיקון. מקרים קשים יותר הן של נשים נשואות המבקשות לצאת בשאלה תוך כדיי גירושין. חלקן נתקלות במאבק משפטי מאורגן וממומן תוך כדיי הפצת עלילות שווא במטרה לרושש אותן וליטול מהן את ילדיהן. הסבסוד המשפטי שלו זוכה הבעל מהקהילה נועד לא פחות כדיי להרתיע נשים אחרות מלעשות מהלך דומה. בחברה החילונית מתנהלים אומנם מאבקי גירושין מכוערים, אך אין שום גוף חיצוני המממן את הוצאות המשפט לטובת אנשים שבני/בנות זוגם חזרו בתשובה.

כך שבעוד החברה החילונית מכבדת את החוזרים בתשובה, החברה החרדית מגנה את העזיבה גם ברמה הנורמטיבית. היוצאים בשאלה זוכים לכינויי גנאי (למשל 'מופקרת', 'מקולקל'). תופעה מוכרת היא משפחות המפעילות לחץ נפשי על ילדיהן לבל ינטשו מתוך אמונה תמימה שטובת הבן/בת היא אכן בהישארות במסגרת החרדית, אך גם מחשש שמה יפגעו בייחוס המשפחתי ובסיכויי השידוך של שאר האחים. נראה שהחילוני הממוצע אפילו לא יעלה על דעתו לפסול זוגיות עם אדם רק מכיוון שמישהו מבני משפחתו שינה את אורכות חייו (באופן חוקי). מבחן סמלי אחר הממחיש את הפערים ביחס הוא מעקב אחר מודעות וסטיקרים המודבקים באזורים מעורבים בירושלים: כי בעוד אלה המפרסמים אפשרות לסיוע ליוצאים בשאלה נתלשים במהרה תוך שעות ספורות, המודעות העוסקות בחזרה בתשובה יכולות לשרוד חודשים ארוכים באין מפריע.

אך הצעד המשמעותי ביותר בו נוקטת החברה החרדית כנגד היציאה בשאלה הוא בעצם מניעת הידע. למעשה במערכת החינוך החרדית לא מתקיימת כל היכרות רעיונית ניטראלית עם היסודות שעומדים בבסיס התפיסה החילונית. כך שאם בנקודות מסוימות בחייו יעלו אצל האברך תהיות מסוימות הנוגעות לדרך חייו, האפשרויות שלו לבחון אלטרנטיבות מוגבלות למדיי. לעומת זאת, לבוגר מערכת החינוך הממלכתית בישראל, המחייבת את תלמידיה ללמוד תורה החל מכיתה ב' במקביל לתחומי דעת אחרים, תהייה תשתית רעיונית רחבה עלייה יוכל לבסס דרך חיים חדשה אם ירצה בכך.  

במבחן התוצאה, למרות הקושי להשיג נתונים על כך, מהתרשמות כללית עולה שההשפעה של הגיל הרבה פחות קריטית עבור חזרה בתשובה. אנו פוגשים אנשים שעושים זאת בגיל 20 כמו בגיל 30 ו50. לעומת זאת האפשרות לצאת בשאלה הופכת לקשה יותר ויותר ככול שעולים בגיל ומרחיבים את המשפחה. יציאה בשאלה מחייבת כמעט תמיד גירושין כך שלגבר שלו כבר מספר ילדים סיכויי אפסי לעמוד בתשלומי המזונות. כמו כן, למי שעסק כל חייו בלימודי קודש ותוקצב על כך, עלול להתקשות להשתלב בשוק העבודה ולנהל חיים עצמאיים. בהקשר זה ראוי גם להדגיש את הפער בין התמיכה הגדולה לה זוכים החוזרים בתשובה ממוסדות שונים שחלקם מתוקצבים ע"י המדינה, לתמיכה הצנועה המגיעה ליוצאים בשאלה מעמותות התלויות במתנדבים ותרומות.  

ביטויי מייצג להבדל בין התופעות ניתן לאתר באינטרנט, בו קיימים פורומים ליוצאים בשאלה כמו פורומים לחוזרים בתשובה. אך המעניין הוא קיומו של פורום ייחודי  הקרוי "חרדים בעל כורחם" המבטא את תסכולם וסבלם של חרדים שלא מאמינים בדרך החיים הזאת אבל אין ביכולתם לשנות את חייהם והם נוהגים בצביעות עם סביבתם. קשה לדמיין פורום מקביל לחילונים המשתוקקים לחיות כדתיים וחרדים אך מפחדים לעשות את הצעד. זאת אולי הראייה המוחשית ביותר שחזרה בתשובה הוא צעד חופשי ואילו יציאה בשאלה כרוחה בייסורים ופחדים שרק מעטים עושים זאת.

את הפערים בגישות ניתן לסכם באופן הבא: החילונים מדגישים את אפשרות הבחירה שיש לאדם פרטי לכן חזרה בתשובה נתפשת כזכות. לעומת זאת בתפיסה החרדית לא קיימות אלטרנטיבות משמעותיות לדרך החיים, לכן יציאה בשאלה נתפשת כמרידה. חזרה בתשובה, כמו יציאה בשאלה, יכולה להיות כמובן תהליך פנימי קשה. אך לתגובת הסביבה או החשש ממנה יש משמעות גדולה לעשיית הצעד.

לכן עבור אותם חילונים המוטרדים מהמתרחש יהיה קשה אומנם לשנות את אופי התנהלות החברה החרדית מבפנים, אך לעומת זאת יש באפשרותם לעשות רבות עבור קליטתם של הלכודים. אם החברה הישראלית החופשית תשכיל להכיר בקשיים של היוצאים בשאלה, תקבל אותם בחיבוק, תסייע להם בראשית דרכם מבחינה פונקציונאלית, נפשית וחומרית, יתכן ונראה מגמות אחרות בשנים הבאות. אם יעשה כן, מה שבטוח הוא שנדע שבמדינתנו אנשים חיים את חייהם הרבה יותר מתוך בחירה חופשית ופחות תחת מגבלות ודיכויי.

*נכתב על ידי מי שחוקר את החברה בישראל ומשמש כשותף סוד של חרדים רבים