כותרות TheMarker >
    ';

    מרושתת

    http://www.revitalsalomon.com

    אובדן הזיכרון

    3 תגובות   יום שלישי, 27/3/07, 20:05

    הפוסט של אור רון הזכיר לי את הטור שכתבתי החודש למגזין TheMarker בנושא זיכרון. והנה הוא כמו שנכתב במקור, בלי עריכת פרינט:

     

     


     

     

    אין כמו נפלאות הטכנולוגיה, נכון? תראו באיזה עולם מדהים אנחנו חיים. מכל מקום כמעט יש לנו גישה למידע ולדברים שמעניינים אותנו. אנחנו יוצרים הכרויות וחברים מכל העולם. האפשרויות העסקיות שמעניקה לנו האינטרנט הן כמעט בלתי מוגבלות. אנחנו חיים בתוך חלום ולמעשה עוד לא התחלנו אותו אפילו - כי מי יודע היכן נהיה בעוד כמה שנים?


    אני בערך האדם האחרון שניתן לכנותו "לודיט". אין לי שמץ של התנגדות לקידמה טכנולוגית, אני גאדג'טולוגית נלהבת (לקהילת חולי גאדג'טים ב-TheMarker Café כבר הצטרפתם?) ומאמצת מוקדמת של כמעט כל חידוש אינטרנטי.


    יש מחיר לקידמה, ואני מניחה שיש ממש בטענות השונות כי ייתכן שבחלק מהמקרים המירוץ הטכנולוגי הזה פוגע בנו - אם בעובדה שאנחנו מחוברים יותר לעבודה, נזקים פיזיים שנגרמים בשל ישיבה ארוכה מול המחשב, קרינה מסרטנת ועוד גורמים רבים. אני דווקא רוצה לפטפט קצת על משהו אחר שהולך לנו לאיבוד, משהו אישי וקטן לכאורה, שחלק בכלל לא יראו כאובדן - היכולת לזכור פרטים.


    מישהו מכם עוד מחזיק אלפון טלפונים מנייר? אני מניחה שיש עוד כמה כאלה, אבל הם הופכים למיעוט. רובנו פשוט שומרים את הטלפונים החשובים לנו בזיכרון של הסלולרי. עכשיו ערכו לעצמכם מבחן קצר: מה מספר הטלפון של ההורים שלכם? זוכרים? יופי. של בן/בת הזוג? בטח שיודעים. מצוין. של העבודה? של החבר הכי טוב שלכם? כן, הזיכרון מתחיל להתמסמס. כבר מזמן לא הקשתם את המספר עצמו. אתם עושים "חיפוש" ומוצאים את האדם לפי השם שלו (מזל שאנו עדיין זוכרים את זה). אצל רבים מהאנשים שאני מכירה - הרשימה בסלולרי מופיעה בפורמט של שמות בלבד, כך שהם אפילו לא זוכים להצצה במספר שאותו הם עומדים לחייג. גם כשהטלפון מצלצל אצלנו - ברוב המקרים נראה את שם המתקשר ולא את המספר.


    מצוין, תגידו לי. מעולה. אלה פרטים שוליים שאנחנו לא צריכים לזכור. יש לנו מספיק צרות על הראש, למה אנחנו צריכים לזכור כל מיני מספרים שוליים של אנשים? ואפילו יש לנו גיבוי של כרטיס ה-SIM ולא צריך לדאוג אם נאבד את הטלפון.


    האמנם? ותגידו, את הסיסמה לחשבון הדואר האלקטרוני שלכם אתם זוכרים? לכל התיבות שלכם? ואת הסיסמה של המסנג'ר? ושל ה-Disk On Key? ושל התא הקולי בסלולרי? חלק מהאנשים פותרים את הבעיה הזו בייצור סיסמה אחת, פשוטה, שתשרת אותם בכל האפליקציות שהם צריכים. המתוחכמים משתמשים בתוכנות המאגדות את כל הסיסמאות תחת הצפנה אחת (הבעיה שגם בשביל גישה לתוכנה הזו צריך סיסמה), אבל רוב האנשים - אם מתוך עצלות קלה או סתם בחירה בברירת המחדל - פשוט נותנים למחשב, לאקספלורר ולמסנג'ר לזכור את כל הסיסמאות שלהם בשבילם.


    וזה לא ממש בריא, כמו שאתם בטח יודעים. ולא רק בגלל שאיזה האקר יפרוץ לכם לדואר ויראה את כל הסרטונים שקיבלתם מהחברים שלכם. ולא רק בגלל שאתם מוצאים את עצמכם פתאום מול מחשב זר, רוצים להיכנס לדואר שלכם ולא יודעים איך. אלא בגלל שהיכולת שלנו לתרגל את הזיכרון שלנו, בטווח הקצר, נפגמת. אני לא מומחית בנוירולוגיה, אבל נראה לי שההנחה הבסיסית, שהמוח הוא כמו שריר, היא נכונה. ואם נפסיק לתרגל אותו בזיכרון ובשינון - חלק מהתפקוד שלו ייפגע. אפשר לתת למחשב לזכור את הכל במקומנו - אבל האם באמת זה מה שאנחנו רוצים לעשות?


    האם באמת כל "עזרי הזיכרון" הללו, ששומרים עבורנו סיסמאות, מספרים וכתובות של אתרים, עוזרים לנו, או שהם גורמים לנו בעצם לאבד את הזיכרון?


    אני לא אדם פילוסופי יתר על המידה - אני בוחנת את הנושא הזה מהזווית הפרקטית כמעט לחלוטין. לא רק מספרי טלפון נעלמים לתהומות הנשייה, אלא גם שמות ואיות של אתרי אינטרנט (יש Favorites, יש del.icio.us, שלא לדבר על ה-Auto Complete של הדפדפנים והתוכנות - מי צריך לזכור!), פגישות, ימי הולדת וכל מיני דברים אחרים שאולי אנחנו צריכים לעשות במשך היום. העובדה הידועה שהרבה מאוד מהחיפושים בגוגל הם בעצם חיפושים אחר אתרים לפי שמם (למשל, אם אני רוצה את הניו יורק טיימס, אקליד ny times בשורת החיפוש של גוגל ואקליק על הלינק הראשון), רק מחזקת את הטענה שאנחנו עושים הרבה מאמצים כדי לא לזכור.


    אנחנו סומכים על האאוטלוק, על הקוקיז במחשב ועל כרטיסי זיכרון שיזכרו בשבילנו, כדי שנוכל להתרכז בדברים ה"חשובים" של החיים. האם צריך לזכור את כל כתובות האינטרנט שבהן אתם אוהבים לשוטט כשיש גוגל? בוודאי שלא. האם צריך לזכור בעל פה את הטלפון של האינסטלטור של השכנה - מובן שזה מיותר. אבל האם כדאי לנו לסמוך על ביל גייטס וחבר מרעיו שישמרו בשבילנו את כל הפרטים הקטנים - עד כמה שלא יהיו חסרי חשיבות?


    גם אצלי שמורים המספרים בסלולרי בזיכרון, אבל את חלקם אני מקפידה להקיש באמצעות הספרות. יש לי סימניות בדפדפן ואני משתמשת קבוע בדלישס, אבל אני מקפידה לזכור את הכתובות של האתרים החשובים לי או שמעניינים אותי. וסיסמאות? הכל בראש, ואין אפילו מחשב אחד שאני נותנת לו לזכור אותן עבורי. למרות חיבתי העזה לטכנולוגיה, לאינטרנט ולאפשרויות שהן מציעות לנו - אני משתדלת לא לסמוך עליהן ב-100% מוחלטים - כי אי אפשר לדעת איפה הן ייכשלו ויפילו גם אותנו.

     

     


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/07 10:57:

      בקשר לאיבוד הטלפון - היום כמעט כל סלולארי יכול להסתנכרן עם המחשב, וזה די painless ופשוט בשבילי, אבל  כנראה עדיין לא משהו שההורים שלי  מסוגלים לעשות. אז האלטרנטיבה היא לרשום על נייר. לזכור את כל ספר הטלפונים האישי? את זה אני משאיר לריימונד מ"איש הגשם". :)

      בקשר לשינון טקסטים, אני לא חושב שמערכת החינוך עשתה זאת מתוך רצון לשיפור ואימון הזכרון, אלא יותר כי "אלה טקסטים חשובים שכל ישראלי צריך לדעת בעל פה". היה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי אם היו מלמדים טכניקות לשיפור הזכרון והשליפה, בד בבד עם לימוד הטקסטים עצמם שיש לשנן.

        2/4/07 08:11:

      הנה אתמול מישהו אמר לי שאיבד את הטלפון הנייד שלו. הוא קיבל חדש בשנייה, אבל כל הזכרונות היו בטלפון האבוד, ולא היתה שום פיסת נייר או אי-מייל ששומרים את המידע, והוא לא היה יכול ליצור קשר עם החברים שלו. מעבר לפרקטיות, אני חושבת שהזיכרון שלנו מתורגל פחות ממה שהוא צריך להיות. נכון שיש כתובות אינטרנט מסובכות שאי אפשר לזכור, וטלפונים שלא צריך לזכור, אבל אני חושבת שזו טעות לסמוך רק על הטכנולוגיה (עם או בלי גיבוי) וצריך לתת למוח לזכור כמה דברים בעצמו.

       

      פעם היו נותנים בבתי הספר תרגילי שינון טקסטים בעל פה. אני זוכרת את זה כחווייה מאתגרת ומספקת. נדמה לי שהפסיקו עם זה. אני תוהה למה. זה היה תרגול מצוין לזיכרון. 

        2/4/07 01:50:

      תודה על פוסט מעניין. אם הבנתי נכון, את מעלה פה שתי נקודות עיקריות:

      1. יתכן שאנחנו גורמים לניוון הזכרון שלנו בעצם זה שאנחנו סומכים על הטכנולוגיה שתזכור עבורינו. זאת שאלה מאד מעניינת, וגם אני לא נוירולוג, אבל אני תוהה עד כמה באמת זו בעיה אמיתית. גם אם אנחנו לא זוכרים בעל פה הרבה מספרי טלפון או כתובות של אתרי אינטרנט, אנחנו עדיין משתמשים ומתרגלים את הזכרון שלנו יום יום, גם בלי להיות מודעים לזה.

      הרי קשה להניח שהזכרון של אנשים לפני המצאת הטלפון וה-Web היה פחות טוב משלנו.

      ובעיני, האילוץ להשתמש במספרים ארוכים כדי לתקשר עם אנשים בטלפון, או להקליד URL קריפטי כדי להגיע לאתר שאני רוצה, היא בכלל באג, או אולי לא באג כמו פער טכנולוגי שהיה קיים מספר שנים וכעת הוא נפתר (או כמעט נפתר. הייתי רוצה שזה עוד ישתפר, אבל זה כבר נושא אחר).  

       

      2. השרידות של טכנולוגיה היא לעולם לא 100%, ולכן עדיף לזכור את הפרטים החשובים והקריטיים למקרה של קטסטרופה. אין ספק שטכנולוגיה, כל טכנולוגיה, אינה בטוחה ב-100% מכשלון, ולכן תמיד עלינו לחשב את הסיכון מול חשיבות המידע, ולהחליט על אסטרטגית גיבוי. במקרה שלך, את משתמשת בזכרון שלך בתור גיבוי, וזה בסדר גמור, אבל ניתן להשתמש גם בטכנולוגיות גיבוי, במקום או בנוסף לזכרון. טוב, נראה לי שאני לא צריך להסביר את זה לך, את בטח מגבה אינפורמציה חשובה לך כמו מסמכים וכו', אבל כנראה שנוח לך (ואולי זה גם מרגיע?) שהטלפונים והכתובות שמורים אצלך במוח ולא על איזה צ'יפ או מגנט.  אני צודק?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      revital.salomon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין