| היפותטית, לו רבקה ויעקב לא היו פועלים להשגת הבכורה והברכה, ייתכן שההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ואנו היינו בני עשיו. זו אינה סתם התחכמות של "מה אם" כיוון שלמעשים המסופרים בפרשתנו אין שום אופי מוסרי אלא אופי פוליטי (תחמני) גרידא, כלומר, גם לאחר הנעשה בפרשתנו אין עדיפות מוסרית לאחד מהאחים, יעקב ועשיו. אם כבר, אז עשיו הוא המסכן. א. היפותטית, לו רבקה ויעקב לא היו פועלים להשגת הבכורה והברכה, ייתכן שההיסטוריה הייתה נראית אחרת, ואנו היינו בני עשיו. זו אינה סתם התחכמות של "מה אם" כיוון שלמעשים המסופרים בפרשתנו אין שום אופי מוסרי אלא אופי פוליטי (תחמני) גרידא, כלומר, גם לאחר הנעשה בפרשתנו אין עדיפות מוסרית לאחד מהאחים, יעקב ועשיו. אם כבר, אז עשיו הוא המסכן. כל זאת, כאמור, במבט ראשון. במבט שני מסתבר שפרשת תולדות מסמלת את התקופה השפויה בחיי היווצרות האומה. לא תמיד יש עקידות, מלחמות מהפכות ומסעות. אברהם נלחם, היגר ועלה לארץ, יעקב גלה מהארץ ולחם באחיו ובמלאך, ואילו יצחק – למורת רוח כמה מהקוראים, יצחק חי בשלום עם אחיו ישמעאל, כשלא נולדו לו בנים הוא לא היה באטרף לעשות את זה עם השפחה אלא חיכה בסבלנות עד שאלוהים נעתר לו. את הכסף יצחק עשה מחקלאות (הוא גידל 'מאה שערים' של חיטה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'", ולא מאה שערים של קיצבאות) ולא בחו"ל. כשהיו מריבות על טריטוריה עם השבטים סביבו, להבדיל מאביו, יצחק בחר להיות בצד המוותר, מה שרק העצים את דמותו בעיני העמים סביב. אז אמנם יצחק לא נהנה מההילה ההרואית של אביו אברהם ובנו יעקב שעשו מעשים מהממים, מצד שני הוא לא נאלץ לעקוד את בנו כמו אביו, ובניו לא עמדו לרצוח את אחד מאחיהם, כמו שרצו בני יעקב לעשות ליוסף. מסתבר שגם בתקופת שיגרה צריך לדעת לנהל ולהתנהל.
ב. בפעם הראשונה היה זה ה'תרגיל המ(ס)ריח' שעשה יעקב לעשיו. וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. כעת נביט בעניין הברכה שאותה באופן פשוט יעקב ורבקה נטלו מעשיו. נראה כי הברכה והבכֹרה הן ייצוג של הבחירה העתידית בהמשך השושלת. מה שיצחק לא השכיל לעשות בהתוויית דרך ברורה נאלץ יעקב לעשות במקח וממכר בפעם הראשונה. כשזה לא הועיל, נכנסה רבקה לסיפור ודרבנה את יעקב לגניבה ממש. אך המוטיבציה לשני המעשים הללו, וזו ההצדקה להם, היא הרצון להשיג דברים שמעבר למיידי, להשיג ברכה מסוג אחר. הברכה האמורה היא הברכה שניתנה לאברהם ויצחק ומדברת על דורות עתידיים שלא רלוונטיים כלל למציאות הנוכחית. ואכן גם ברכת יצחק ליעקב מדברת על כך ש"יעבדוך עמים וישתחו [וישתחוו] לך לאמים", כלומר זוהי לא ברכה ליעקב האיש אלא ליעקב הלאום. הברכה הזו היא הנותנת משמעות מוסרית לתחבולות הפוליטיות מחד, ומאידך, היוזמה הפוליטית מהווה הצדקה בדיעבד להעדפת יעקב על עשיו. אל דאגה, על הרמאות הזו יעקב עוד ישלם בחיים קשים ומרים. כשם שהוא רימה את אביו בבגדים לא לו, כך בניו יציגו לו כתונת פסים מבוימת, אבל את המשך השושלת נטל יעקב ולא עשיו. יוזמה פוליטית, אפילו באמצעים לא כשרים ובשעת חירום, יכולה להיות מוצדקת. באותו הזמן צריך להיות מוכנים לשלם עליה את המחיר. ידידיה חזני, נובמבר 2010 |