האם אמטלת ה-"בטחון הלאומי" עדיין נתפסת בעיניי דור החיילים של ימינו כפי שנתפסה בעבר? ככל הנראה התשובה היא לא!

אני מניח שבעבר לא כל כך רחוק, אי שם בשנות ה-80, כאשר מדינת ישראל היתה בשלהי מלחמת לבנון הראשונה (אני הייתי עדיין בכיתה ב'), למושג "בטחון לאומי" היתה משמעות מאוד עמוקה. אני זוכר כאשר אבא של היה הולך למילואים, הוא כולו היה מתמלא גאווה וחשיבות על, שהרי, הוא הולך לשמור על בטחון המדינה. הרגשת השייכות הזו להליך שהוא גדול ממך, שיש לו חשיבות כל כך עמוקה, היתה טבועה בו, והצורך העמוק לצאת למילואים, להיפגש עם החברה על הכלי, ולדעת שהמשפחה ישנה בלילה בשקט - זו היתה גאוותם. אבל גאווה זו לא היתה רק שלהם, היא גם היתה מנת חלקם של אלה ששרתו איתם בשרות סדיר, מאין, אחוות לוחמים בעלי מטרה מאוחדת.

היום, כאשר אני מגיע למילואים, אני לא יכול לקבל את ההרגשה שמשהו קרה. אנשי המילואים שנמצאים איתי רק דבר אחד בראש שלהם: "איך אני משתחרר מהר יותר", ואני חייב להיות פייר, גם עבדכם הנאמן חושב כך. החיילים הסדירים חושבים על יום השחרור, ובין לבין, מצליחים גם לעשות משהו פה ושם. החיילים הסדירים לא מעוניינים בהליך הצבאי, וכל שמעניין אותם זה השיחרור ואיך לעשות כסף גדול לאחריו. אני חושב שהדבר נובע משלטון גנרל האי-גיון בצבא. עבור משימה של בן-אדם אחד מביאים 3 סדירים ועוד 5 מילואימניקים. 3 סדירים יושבים כל היום ומקשקשים בזמן העבודה, המילואימניקים ישנים - ועוד אומרים שהמילואימניקים הם אלה שהצבא עומד עליהם. וזה נכון, כי הם הכי מקצועיים, אבל הסדירים לא רוצים ללמוד מהם, ויותר גרוע מזה, גם לא מעניין אותם בכלל. אז יש לנו 8 אנשים בשביל לעשות עבודה של אדם אחד, מקסימום 2, תוצר יוצא: עצבים, תסכול ושעמום.

אז, למקרה שאשכנזי קורא את זה, אח שלנו, תקשיב לי טוב - הבדק בית שלך לא עוזר, וזה שתבקר בעוד תרגיל ועוד איזה מוצב לא יביא את הנחלה. אתה צריך להתחיל לעקור את שורשי הטמטום והבזבוז בצבא, אולי אז, תוכל להתחיל לסדר את הבלאגן שרץ שם.