אלו "כמובן" מאה אלף נשים יהודיות ישראליות שחיות כמו במשטר האייטולות באיראן. "מסורבות גט" מכנים אותן בתקשורת. למעשה הן אינן יכולות לממש את זכותן הטבעית, כמו כל אדם בעולם, לחיות חיי אהבה מאושרים ולהביא ללא פחד והטרדות צאצאים לעולם. "חטאן" היחיד: לא רוצות לחיות עם בן זוג שאינן מסתדרות אתו ורוצות להתגרש ממנו. זו חירות פרט בסיסית שלה זוכה כמובן מאליו כלאדם, גבר או אישה, בעולם החופשי. בישראל חירות זו אינה ניתנת לאישה יהודיה כיוון שבן גוריון הקים את ישראל ללא חוקה ועל צווארה עלוקה שנקראת "הדת היהודית". הדת לא מופרדת מהמדינה מאז הקמתה בגלל נוחיות קואליציונית. זה נמשך עד היום ויימשך עד סוף כל הדורות כיוון שהרוב החילוני המוחלט אדיש להפרדת הדת מן המדינה. והדת היהודית לא רק מפלה לרעה את האישה אלא גורמת לדיכוייה ולזלזול בה.

זו בעיה מוסרית קשה בדת היהודית שמשורר ההשכלה - יהודה ליב גורדון (יל"ג) שורר עליה קינה עזת מבע לפני 150 שנים. הנה כך נפתח שירו "קוצו של יוד":

אישה עבריה מי ידע חייך?

בחשך באת ובחשך תלכי;

עצבך ומשושיך, שברך מאוייך

יולדו קרבך, ייתמו תוככי.

הארץ ומלאה, כל טוב ונחת

לבנות עם אחר לסגולה ניתנה.

אך חיי העברית עבדות נצחת,

מחנותה לא תצא אנה ואנה;

תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי,

תאפי ותבשלי ובלא עת תבולי.

ומספיק לכל אדם הומני ונאור ( ממין זכר, כמובן, לא מומלץ לנשים) לעבור (ברגל כמובן, לא להסתבך בנסיעה במכונית) פעם אחת בחייו בשכונת מאה שערים בירושלים ולהתרשם מהנשים החרדיות ברחוב, נשים שחיות חיי עבדות כל חייהן. רק כך יכול חילוני במה הבחין יל"ג המשורר ההומניסט לפני כ-150 שנים, כאשר כתב את כתב האשמה החמור נגד הדת היהודית. אותה דת שאנחנו במו ידינו נתנו לה לשלוט בחיי הציבור של מדינת ישראל.