התקופה האומית (היספנו-ערבית) מאה 8-11 תקופת השלטון של בית אומיה בספרד היתה תקופת התגבשות התרבות והאמנות המוסלמית ספרדית, תוך מיזוג יסודות מגוונים, אשר היסוד המזרחי הוא המרכזי שבהם.
הממלכה האומיית בספרד קמה בהמשך לחליפות דמים בעת נפילת השושלת האומיית בדמשק, בשנת 749 ועליית העבאסים, הצליח להמלט עבד אל רחמן ה-1, נצר אחרון לבית אומייה. הוא התמקם בלוויית פמלייתו בספרד, שהיתה עד אז פרובינציה אומיית וכונן בה שלטון עצמאי. מעבר מרכז השלטון האומיי מהמזרח למערב היה כרוך גם בהעתקת המורשת התרבותית והאומנותית המזרחית, שהרי הנמלטים הביאו עמם לספרד את המושגים האסתטיים שעליהם התחנכו. בדרך זו ממשיך חלק מקווי הסגנון של האמנות האומיית המזרחית להתקיים בספרד.
גורם חשוב אחר שתרם לעיצוב האמנות והתרבות האיסלאמית בספרד, היתה מערכת היחסים עם העבאסים. חרף היריבות הפוליטית בין האומיים בספרד, שמרכזם קורדובה, והעבאסים, שבירתם בגדד, נתקיימו בין שתי הממלכות קשרים ויחסי גומלין בתחומי הדת, התרבות והחברה. בספרד המוסלמית היתה נטייה לחכות את אורח החיים העבאסי. בלט במגמה זו עבד אלרחמן ה-2 (852 – 882) אשר כונן את מלכותו על פי המתכונת, העבאסית, בתחומי ביורוקרטיה, ניהול ואגון חיי-חצר מפוארים, מושפעים בטקסיות ועידונים. לחצר קורדובה הובאו מבגדד מלומדים, משוררים, מוסיקאים ורקדנים. הם הביאו עמם את מנהגיהם ואורח חייהם והטביעו חותמם על סגנון החיים של אצולת החצר בקורדובה. דמות בולטת בין מהגרים אלה היה המוסיקאי הפרסי זיריאב. זיריאב גורש מחצר הארון אלרשיד, מצא מקלט בחצר המלוכה בקורדובה ונחשב שם לבר סמכא בענייני טעם, אופנה וסגנון חיים זוהר.
היו גם קשרי מסחר הדוקים בין קורדובה לבגדד. לספרד הובאו בדים מפוארים, חפצי-מותרות וכלים אשר השפיעו בסגנונם על התוצרת המקומית ושימש נושא לחיקוי על ידי האמנים המקומיים.
התרבות והאמנות העבאסים היו בבחינת צינור שדרכו חדרו לספרד אף השפעות מזרחיות קדומות יותר, שכן, התרבות העבאסית עצמה שמרה בתוכה יסודות רבים מהמורשת הסאסאנית העשירה.
היו גם השפעות מקומיות לא מבוטלות. דרכים ומצודות רומיות שנתפסו ע"י האומיים והוסיפו לשמש אותם (ספרד היתה פרובינציה של האימפריה הרומית בין המאות ה-2 לפנה"ס ל-5 לספירה). אף חלק מקווי הסגנון של האמנות הויזיגוטית חדר לאמנות האומיית. (הויזיגוטים היו שליטי-ספרד לפני הכיבוש המוסלמי, בין המאות ה-5-8 לספירה).
יתרה מזו: בצד החיקוי של קווי סגנון ויזיגוטים, נטלו האומיים גם חלקים ארכיטקטונים, כגון עמודים וכותרות של מבנים שנבנו על ידם. שיטה זו של שימוש חוזר בחלקים ארכיטקטוניים של מבנים קדומים נקראת שימוש משני, והיא היתה נפוצה בכל רחבי העולם העתיק.
בצפון גבלה ספרד האומיית בספרד הנוצרית, ואף כאן לא מנעה היריבות הפוליטית יצירת קשרי תרבות. הקשרים הללו התבטאו ביחסי מסחר מסועפים, נדידת מלומדים ממלכה אחת לרעותה, ואף קשרי נישואין בין שני בתי המלוכה. הקשרים המגוונים הלו הולידו השפעה הדדית אשר הפרתה את שתי התרבויות.
מגוון המרכיבים שהוזכרו, התגבשו בספרד האומיית וחרבו יחדיו ליצירת תרבות ואמנות מקורית וייחודית הנקראת "היספנו-ערבית". סממניה של זו מתגלים כבר בבנייה המונומנטאלית הראשונה שיזמו האומיים בספרד: מסגד קורדובה.
עבד אלרחמן ה-1 החל בבניית המסגד בשנת 786. שליטים שבאו אחריו הגדילו את המבנה ושיפצוהו כך שהמימדים, הפרופורציות והסגנון העיטורי נשתנו במרוצת הימים. עיקר השיפוצים נעשה בידי עבד אלרחמן השני (833-48), אלחרם השני (961-76) ואלמנצור שהיה וזיר של הישאם ה-11 (987-90).
במאה ה-14, עם נפילת קורדובה בידי הנוצרים, הפך המסגד לקתדרלה, ואף זה היה כרוך בשינויים ותוספות. כיום חזר המבנה והפך מסגד, אך במרכזו עדיין נותרה קתדרלה מהמאה ה-16.
מסגד קורדובה הינו השלישי בגודלו בעולם . זהו מכלול מלבני, שמימדיו 130X180 מטר והוא מתוחם ע"י חומה בעלת חזות בצורית. השטח שבתוך החומה מחולק לשניים:
א. חצר פתוחה, "חצר עצי התפוזים" ע"ש העצים הצומחים בכל שטחה. במרכז החצר בריכת טהרה ובשלושת צידיה אכסדרה.
ב. אולם מקורה, מחולק לסיטראות ע"י שורות עמודים.
הקיר הדרומי פונה לכיוון מכה (קיר הקבלה) מודגש במיוחד. 
בתוכו קבוע המחראב (גומחה מקושטת שנועדה לציין את כיוון התפילה). 
במקור, בצמוד לחומת המסגד היה מינארט (מגדל שממנו קרא המואזין למאמינים לבוא ולהתפלל). המינארט המקורי נהרס, והמגדל הנוכחי נבנה אחרי הכיבוש הנוצרי כמגדל פעמונים של הקתדרלה.
התכנית המלבנית של המסגד והחלוקה לחצר פתוחה ולאולם תפילה המחולק ע"י שורות עמודים הינה מסורתית לדרך בניית מסגדים. מקורה של התוכנית הזאת היא במסגד דמשק שנבנה בידי האומיים בראשית המאה השמינית והפך אב טיפוס לבניין מסגדים.
נראה שהאומיים נשארו נאמנים למסורת הבנייה הזאת והביאוה לספרד. גם החזות המבוצרת של המסגד, המתבטאת בחומה המסיבית, המשוננת בחלקה העליון, היא המשך מסורת בניה קדומה של מסגדים במזרח שהוקמו במקורם כמחנות צבא מבוצרים. אך בסגנון הבניה של פנים המסגד אינו ביצורי כלל: העמודים הרבים יוצרים תחושת חלל גדול, מרחב וקלילות, תחושה המתגברת עקב היותם דקים וקצרים.
העמודים עשויים משיש צבעוני והקדומים שבהם נלקחו יחד עם הכותרות מתוך מבנים ויזיגוטיים, לצורך שימוש משני. העמודים נושאים שתי קומות של קשתות מקשרות.
בניית שתי קומות של קשתות נועדה לפתור את חוסר ההתאמה בין העמודים הקצרים לבין הגובה הרב של התקרה. הרעיון של בנייה כזאת לקוח ביסודו משיטת הבנייה של אמות המים הרומיות. הקשתות דמויות-פרסה ושאולות מארכיטקטורה ויזיגוטית. הקשת דמוית הפרסה "התאזרחה" בארכיטקטורה מוסלמית ספרדית והפכה בה למרכיב מרכזי. קשת זו עברה בבניה האיסלאמית פיתוח רב שהתבטא בשילוב קשתות פרסה זו בזו וביצירת הקשת התלתנית. בצד קשתות הפרסה ניתן למצוא במסגד גם קשתות שלמות (בנות 180 מעלות) הנטולות מהארכיטקטורה האומיית-סורית.
חומרי -הבניה של הקשת נוצלו לצורכי עיטור, כשעיקרון העיטור מבוסס על צירופים של ניגודים:
צירוף אבן לבנה ולבנים אדומות הבאות לסרוגין, צביעה באדום ולבן לסרוגין או צירוף אבן מגולפת בדגמים צמחיים ואבן חלקה.
צירופי הניגודים הללו גורמים לתחושת שבירת הכובד של הקשת ויוצרים תחושת קלילות של פנים המבנה.
קיר הקבלה, האיזור המקודש ביותר במסגד, זוכה באופן טבעי לעיטור המפואר והעשיר ביותר. עיקר העיטור מתרכז סביב המחראב אשר נבנה ע"י אלחכם השני ונחשב עד היום לאחד המחראבים המפוארים ביותר בעולם המוסלמי.
פתח המחראב נוצר ע"י שני עמודים נושאי קשת דמוית פרסה, מתוחמים בתוך מסגרת מרובעת. איזור הקשת מעוטר בפסיפסי זכוכית בדגמים צמחיים מסוגננים בצבעי זהב, אדום, כחול וירוק. רעיון העיטור המבוסס על יצירת ניגודים, חוזר אף כאן בארגון בצבעוני של חלקי הקשת השונים. מעבר לקשת גילופי אבן וסביבם במסגרת רצועות כתב כופי שלהן תפקיד חינוכי ועיטורי כאחת, כפי שהיה הדבר מקובל ברחבי העולם המוסלמי.
מעבר לפתח גומחה שצורתה מצולעת. אף כאן נמצא קישוט עשיר: לוחות שיש, גילופי אבן, קשתות תלתניות עוורות וכתובות כופיות, כשגולת הכותרת הינה הכיפה דמוית הקונכיה, לפני המחראב יש שלוש כיפות מפוארות מקושטות בפסיפסים עשירים ובגילופי אבן כיפות אלו נועדו להדגיש את המחראב ולכוון את עין המתפלל לעבר קיר הקבלה.
כנהוג במסגד, נעדר באולם כל ריהוט פולחני מלבד המנבר (במה קטנה עליה נשא האימאם דרשות). למרבה הצער, נעלם המנבר המקורי של מסגד קורדובה לאחר הכיבוש הנוצרי.
מסגד קורדובה נבנה כמסגד יום שישי, אך מלבד התפילה והדרשה של יום שישי, ומלבד חמש התפילות היומיומיות שהיו נערכות בו, הוא שימש, כדוגמת הרבה מסגדים בעולם המוסלמי, כמקום לימוד ומשפט, מקום כינוס חברתי ומרכז פעילות ציבורית תוססת.
בצד הארכיטקטורה פרחו בספרד האומאית גם האומניות הזעירות. מרכזי-הייצור העיקריים היו קורדובה ומדינת א-זהרה. בערים אלה הוקמו בתי מלאכה שבהן נתקבלו הזמנות השליטים והיו נתונים תחת חסות מלכותית.
 כותרת שיש מגולפת, מדינת אל-זהארה, מאה 10
בעיקר נודעו בתי מלאכה המלכותיים בקורדובה וכמדינת א-זהרה בתוצרת כלי שנהב מגולפים.
השנהב הובא מצפון אפריקה ושימש להכנת מסרקות, קרני צייד, כלי-שחמט, חלקי ריהוט ותיבות לתכשיטים ולתבלינים. בולטת ביופייה קבוצת תיבות, חלקן גליליות וחלקן מלבניות, שהוכנו עבור משפחת המלוכה. על כל אחת מהן מופיעה כתובת כופית הכוללת את שם המזמין, תאריך הייצור וברכה ולבעליה. כל התיבות הן מהמחצית השנייה של המאה ה-10 וראשית המאה ה-11. עבודתן מעולה והן משקפות שליטה טכנית גבוהה.
קופסאת שנהב מגולפת, מאה 10
כלי חימום, ברונזה, מאה 11
הגילוף הצפוף המכסה את כל שטח הכלי והתבליט הגבוה יוצרים משחקי אור וצל בין הנושא העיטורי הבולט והבהיר לבין הרקע הנמוך והכהה. נושאי העיטור מגוונים, לעיתים אלה רק דגמים צמחיים מסוגננים. פעמים אחרות משולבים בצמחייה ציפורים וחיות ובכמה מקרים מופיעות אף דמויות אדם. זוהי דוגמה נדירה של תאור דמויות אנושיות באמנות מוסלמית ספרדית, אשר בדרך כלל נמנעה מכך.
הדמויות מתארות את הווי החיים של חצר המלוכה, כגון מסעות ציד, ומשתי יין מלווים בנגינה. תיאורים אלה תורמים רבות להמחשת אורח-החיים של שכבת האצולה האומאית-ספרדית.
גם מלאכת הקדרות הייתה נפוצה בספרד ובצד כלי יבוא מפוארים ממסופוטאמיה התפתחה תעשייה מקומית שמרכזיה היו כנראה מדינת א-זהרה ומדינת אלוירה.
כלי מתכת, כגון מקטרים, פמוטים, מכתשים ועבודות צורפות נמנו אף הם עם האמנויות שספרד הצטיינה בהם וראוי להזכיר בהקשר זה תיבת כסף מפוארת שהזמין אלחכם ה-2 עבור בנו הישאם בשנת 970.
הפריחה האמנותית שתוארה לעיל הינה רק היבט אחד של הפריחה התרבותית שידעה ממלכת חליפות קורדובה.
השליטים האומיים הנאורים, מלבד היותם פטרוני אמנות, היו גם פטרוני ספרות ומדע. הם בנו ספריות גדולות, דאגו לאסוף חיבורים חשובים ויצירות ספרותיות, רכשו כתבי -יד וטיפלו בהעתקתם ובתרגומם. ידוע, למשל, כי הספרייה המלכותית של אלחכם השני הכילה 400,000 ספרים, נוסף לספריות עירוניות אחרות שהוקמו על ידו.
השליטים דאגו גם להקמת מוסדות-השכלה ללימודי דת ומדע. עבד אלרחמן השלישי הקים בקורדובה אוניברסיטה המוסלמית הראשונה. אלחכם השני הרחיק לכת בדאגתו להשכלת העם וייסד בתי-ספר בהם התחנכו ילדי העניים חינם.
קורדובה היתה מרכז-תרבותי: עיר של ספריות, כתבי-יד ומוסדות השכלה. לא פלא שהפכה מוקד משיכה למלומדים ואנשים צמאי-דעת. מכל רחבי העולם המוסלמי והנוצרי כאחד נהרו ללמוד בעיר אומנויות, היסטוריה, מדעים, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וכימיה.
לסיכום התקופה, דמות האדם, אם הופיעה באמנות האיסלאמית, ניתן ליחס אותה לשרידים של תרבויות מקומיות ששלטו באזור טרם התקופה האיסלאמית. היא תוארה, בהתאם לאותן מסורות. |
