אין שטוח יותר מאשר תמונת, תודו, שטוחה לא? מה כל כך חשוב בדבר הזה שנקרא תמונה עצמית, אישית? מצד שני, תמונה אחת מוצלחת יכולה לפתוח אין ספור דלתות במדיה אינטרנטית ובכלל בעוד אחת מופרכת יכולה להשאיר אותך מגולח מצופים למשעי. לכאורה נראה ש'אני בתמונה', עומדת מול עדשה מביאה פוזה רצחנית וזהו אני על הגל. טעות, כל תמונה שאני מוצאת עצמי מקבלת בה אותי, היא בגדר נס רפואי של ממש. תמיד משהו לא נראה, הגבה השמאלית חותרת אל עבר העפעף (קונספירציה של שיער גבה גולש) החצ'קון הוולקאני הרביץ הופעת יחיד על הלחי השמאלית וגונב ת'הצגה. הסנטר שלי מגיע בכפולות וכו'... אין סוף לטיעונים. והנה, מחר נכפה עלי להצטלם על ידי אדם זר שלא מכיר את מגבלותיי, בעיקר השיפוטיות העצמיות. ביום שישי התראיינו אחותי ואני לכתבה של לא אחרת מסמדר שיר, שתאכלס כנראה עמודים מרכזיים ב'שבעה ימים' על אחים בעלי פערי גילאים גדולים (כן יש לי אחות שצעירה ממני ב 16.5 שנים) ומחר הכריזה באוזניי סמדר: "נשמה, את מצטלמת מחר!" וזה נשמע מפיה אפילו כשלוש סימני קריאה. "גלית תרגעי" סיננה האונה הימנית לשמאלית, "את לא היחידה שמתראיינת לכתבה את רק חלק" אבל הלחץ שההוא יעמוד מול אחותי ומולי ואצא....צנונית כהרגלי באירועים בהם אני נדרשת לעמוד בעל כורחי מול...מדיר שינה מעיני. מחר, כך אעשה את הדבר ממנו אני הכי חרדה, אעמוד מול צלם שיבזיק לכיווני ואנסה לשדר נון שלנטיות, בכדי שלשם שינוי לא יראה כאילו בזה הרגע עברתי אירוע טחורים קשה או ניתוח פלסטי שכל חיוך בו עשוי לקרוע את התח... יאללה איזה פחד, אחלו לי הצלחה, אה? ועשו לי טובה, אל תגידו לי שהתמונות שלי....כי מאחורי כל תמונה פוטוגנית מסתתרות אלפי תמונות אפוקליספה שמחכות לפרוץ קדימה. |