פוסט זה התפרסם בשבוע האחרון במגזין המושבות: http://magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2145 מזג האוויר היה נעים מאוד בבוקר יום ראשון בשבוע שעבר, למרות הקור. הרוח הקלילה שנשבה בעדינות, הייתה צחה, השמיים כחולים, כחולים, ועננים לבנים קישטו אותם. קרני השמש חיממו לאט, לאט את הגוף. אך עצוב מאוד היה בבוקר יום ראשון ההוא. עצוב ושמח. הייתי בין מאות האנשים שנהרו לכניסה של הכפר. נשים עם כיסוי ראש, זקנים עם מקלות, ילדים בוכים, וגברים רבים. עטופים בלבוש חורפי או בצעיפים, וקופאים מקור. כולם חיכו לאוטובוס אחד שיבוא לאסוף 44 נוסעים, ליעד אחד, שעבורם ועבור הרבה מוסלמים ברחבי העולם, המקום הכי הישגי שאפשר לחלום להגיע אליו. מכה. קשה לי עם מראות של אנשים בוכים. אבל זה מה שהיה שם. למרות שמחתם של עולי הרגל לקיים את החובה הכי גדולה באסלאם, ולבקר אצל קבר הנביא מוחמד, היה שם עצב, ופחד לא לחזור, ומחשבות שכשנפרדים מאהוביהם, הם ייפרדו מהם לנצח. לא מדובר על נסיעה רגילה לחו"ל. מדובר על מקום שיהיו בו מיליוני מוסלמים מכל רחבי העולם. כולם יתאספו באותה נקודה, כדי לבצע את הפולחנים הדתיים, כמו שנאמר בקוראן, ולפי כללי הדת הנכונים. העומס והדחק שמתחוללים שם מדי שנה, גורמים לא למעט קורבנות, וכשמדובר על זקנים, העניין עוד יותר מסוכן, ומכאן הפחד.
 היו בין ההמונים, כאלו שאין להם קרובי משפחה בין העולים, אז הם הגיעו או כי הם בני כפר אחד או פשוט, הסקרנות היא זו שדחפה אותם להגיע. בין אלו היו גם שבכו. שאלתי את סבתא שלי פעם על אלה שבוכים בכל אירוע, בלי שיהיו קשורים אליו, כמו במסיבת הפרידה מהכלה ביום נישואיה, ההורים והמשפחה והקרובים בוכים כי היא עוזבת אותם, אבל למה האחרים בוכים?, שאלתי. סבתא שלי נתנה לי תשובה מספקת, "יש כאלו שהם מאוד רגישים, והם בוכים כשרואים את האחרים בוכים, אפילו אם הם לא קשורים אליהם, ויש אנשים שמנצלים את ההזדמנות של הבכי ההמוני הזה, כדי להיזכר כל אחד ביקירו שמת, או במשהו שכל כך בא לו לבכות עליו, ואז הוא בוכה בלי להרגיש". גם אני בכיתי. אבל לי הייתה סיבה מוצדקת, מעבר לזה שזאת הזדמנות להתפרצות. סבא שלי היה בין העולים לרגל. חיבקתי אותו הרבה בחצי השעה האחרונה לפני הנסיעה. הוא לא בכה, אבל היו לו דמעות בעיניים. גברים אחרים כן בכו, ואני בעבר חשבתי שהם לא בוכים בכלל, או שבוכים לבד, בלילה. יכולתי לשמוע את קולם, אלה לא היו רק דמעות, היו צעקות פנימיות. המחזה הראשון שגרם לי להזיל את הדמעה הראשונה היה כשתינוק אחד בן שנתיים אולי, הורם בידי אביו לגובה חלונות האוטובוס והצמיד את ידו הקטנה לחלון, וצחק, מהעבר השני התיישבה לה אישה זקנה, זאת הייתה כנראה סבתו של התינוק, פניה הסמיקו ופרצה בבכי עז. אחרי זה לא הפסקתי לבכות, כאשר ראיתי את סבא שלי מחבק את סבתא שלי אחרונה, אחרי שחיבק את כולם. שקית שהחזיק בידו, נפלה לו, חיבק אותה בשתי זרועותיו, ואמר לה לא לדאוג, ושהוא יהיה בסדר. סבתא בכתה בלי הפסקה. כל המסע של העולים הוא 3 שבועות בערך, וככל שהם מתקרבים לסיומם, אנשים פחות בוכים ויותר שמחים לחזרת העולים. הם יחגגו את חג הקורבן שם ויחזרו אחרי שהוא מסתיים, עוד שבועיים, אז כולם יקבלו אותם, בעלי דקל ובפרחים. עולי הרגל, או החוג'אג', עלו כולם לאוטובוס, קרובי המשפחה סידרו את מזוודותיהם ושמיכותיהם בתא האוטובוס. האוטובוס התחיל לנוע. הבכי התגבר, מבטים הוחלפו, וידיים נופפו גבוה לשלום, וקבוצת ציפורים נודדות עפה לה בשמיים מעל כולנו. |