8 נובמבר 2010, יום שני
ראש חודש, א' כסלו, תשע"א

ירושלים, רחוב עמק רפאים, יושב בבית הקפה "טחנת קפה", הפוך קטן וקרואסון חמאה בליווי ריבה, התיאבון חזר.

את הרשימון הזה יכולתי לכתוב כבר לפני כחודשיים. העדפתי להמתין וטוב שכך עשיתי. בכל אותה תקופה לא כתבתי, אך לא הפסקתי לחשוב מה אכתוב.

ברשימון הראשון אותו פרסמתי בבלוג כתבתי בעמוד הראשון: "הרשימון יתעדכן אחת לימים  מספר ואל תשאלו אותי לגבי הסוף. ראשית, כי אני באמת לא יודע, ובנוסף – מהו, לכל הרוחות והשדים, סוף ?"

אין ספק שלא ידעתי, אך כמו באגדות הסוף נכון לעת הזו, הוא סוף טוב. אני אומר זאת בצניעות הראויה, בידיעה ברורה שמעולם לא נדע מה צופן לנו העתיד, אך נדמה שהגיעה העת לכתוב את הפרק הזה. פרק אותו חלמתי, דמיינתי וניסחתי בראשי במשך כשנה וחצי מהיום בו התחלתי לכתוב, בשלהי מאי 2009 ועד אתמול, עת פגשנו את פרופסור נחושתן, שבישר לנו שאין שינוי ב – CT שביצעתי לעומת  ה – CT  הקודם, כלומר אין לי גידול סרטני בריאות ולא בשום חלק אחר בגופי. הממצא בראש בגודל 7 מ"מ, יציב וכמו שהפרופסור שלי אומר תמיד: גידול צריך לגדול וגידול שלא גודל אינו גידול. יש התאמה כמעט מלאה בין המראה שלי וכוחי הפיזי החוזר אלי,  לבין מצבי הקליני.

במחציתו של החודש הקודם עשינו מסע "שלאחר המסע של הסרטן", מסע של חיים, מסע של חלום. ביקרתי באוהל של הרבי מליובאוויטש, ברובע קווינס שבניו- יורק, בהמשך עשיתי שבת עם אחי בלוס אנג'לס וקיימתי את התחייבויותיי, שהוצהרו סמוך לגילוי המחלה בשלהי מאי 2009. ידעתי וכתבתי כבר ברישומון הראשון תחת התאריך, 21 במאי 2009, שניתנה לי הזדמנות שנייה, אותה אנצל בדרך גלויה.

בימים אלה הופך רשומון סרטן, שפורסם בבלוג שלי באינטרנט לספר שיקרא רשימון סרטן.
רשומון אינה מילה נכונה לפוסטים שכתבתי ופרסמתי. רשומון מביא עדויות מזווית של מספר אנשים וכתיבתי הייתה מזווית אחת בלבד, הזווית שלי. כדי לשמור עד כמה שניתן על האותנטיות, שונה השם מרשומון סרטן לרשימון סרטן.

זהו, בכך אני מסיים פרק בחיי. המסקנות שלי, הלקחים שלי ובמילים אחרות מה למדתי, יועלו בפרק אחרית דבר, בספר רישומון סרטן.

תודה והערכה אין סופית לקוראי הבלוג, שקראו את החומר הקשה ועמוס הפרטים וחיזקו את רוחי בימי החושך עד להגעה לימי האור האלה.

המשך יבוא בספר

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010