שלום לכם!

לפני הכל, שמחה להיות כאן איתכם, אחת משלכם.

או לפחות חלק ממי שאתם.

לעיתים יש בנו תחושה של כבדות, תחושה אל איכסה כזה, למה זה בעצם?

לא תמיד אנחנו יכולים להושיט יד ולגעת באותה נקודה כואבת, אותה נקודה שכל כך לוחצת ומציקה.

לרוב אני שמחה, חייכנית, אוהבת את החיים (למרות כל העבר הנוראי בחיי הנישואין שתודה לאל הסתיימו).

כן, למרות הכל לא איבדתי את שמחת חיי, אני אוהבת לחיות.

זהו, זאת הנקודה, "אני אוהבת לחיות".

בתחילה חשבתי לעצמי, אם תתגרשי מה בעצם תעשי??

את לא טיפוס של סטוצים, את לא טיפוס של בילוי מידי ערב עם גברבר כזה או אחר, ואת בטח לא הטיפוס שכל גבר יאמר

איתה אני אכנס למיטה..

(לא כי אני לא שווה את זה, אלא כי אני לא משדרת כך)

קצת רקע..

אני גרושה 3 שנים, לאחר שהייתי פרודה 8 שנים, וכעת בזוגיות כבר שנתיים.

משהו מאוס לי, משהו מצליח להדיר שינה מעיניי, וכן גם לגרום לדמעות לזלוג על לחיי.

אני לא זוכרת את עצמי כזאת גם לא בחיי נישואיי, אם כך מה לעזאזל השתבש בי???

אני נמצאת בזוגיות של פעמיים בשבוע, יש בה איכותיות כפי שאני אוהבת, כן לגמרי, אך יחד עם זאת יש בה משהו 

קצת כזה חונק ומעלה כעס.

שנינו באים מאותו רקע, שנינו באים עם חבילה חמודה של 2 ילדים נהדרים, אך במשך שנתיים אני לא יודעת או לא זוכרת איך זה לצאת עם בן הזוג שלי, כל יציאה גם אם היא סתם לסרט הוא מייד נוסע לגרושתו ומביא את ילדיו.

דיברתי על כך, אמרתי שזה בסדר שאנחנו מנהלים משפחה, אנחנו הרי כאן מבחירה.

אך זה בסדר גם אם נשקיע בזוגיות שלנו ונצא לפעמים או לפחות אחת לשנה, "לבד"..איפה אני טועה, או שלא?

הצעתי שנצא לסופ"ש, מותר לנו, ואללה אני חולמת על סופ"ש לבד, כפי שכבר הבנתם הוא לא הכי התלהב לצאת אך כאשר הוא כבר לקחת החלטה, הוא צירף את ילדיו.

כמה שהם מתוקים, הם לא אשמים הם ממש מלאכים..כן 2 מלאכים בני 15-18 (קולטים?)

הצעתי לילדיי להצטרף, והם מייד אמרו, לנו דאגת עד אובדן כעת צאי להנות מחייך, את לעולם לא יודעת עד מתי תחיי.

מכירים את התחושה של הסלע הכבד הזה על החזה??

זה מה שאני מרגישה כבר חודש ויותר, מצד אחד רוצה לפרק את הזוגיות, מצד שני חבל לי..יש שם משהו אמיתי.

עוד מפריעה לי העובדה שהוא אדם של "נחת" שקט ושלווה (רוח ים ואלוהים).

בא לי לצלצל ולאמר, מאמי, בא לי להיות איתך, חמוד כזה, מותר לנו להתפנק ולרצות לא?.

אך לא תמיד זה אפשרי, כי הוא "בנחת" שלו, שוכב ורואה טלויזיה, וכן לא תמיד גם בא לו לדבר בטלפון.

הוא לא אדם רע כפי שזה מצטייר, הוא אחלה שבאחלה, בכנות, אין דברים כאלה.

מכבד, תומך כלכלית, מעריך כל צעד ומפרגן..אך יחד עם זאת סובל מרגשות אשם ולכן לא מסוגל לנהל מערכת זוגיות מבלי להכניס את ילדיו.

יש שם אהבה, גם לילדים כן הם הפכו להיות חלק ממני, אני ממש מתייחסת אליהם ואל ילדיי באותה מידה, אז למה הוא בעצם לא מבין שהוא הורס??

רע לי, כן, חד משמעית רע לי!!!

הלילה עבר ממש בסערה, הרבה דמעות, הרבה כאב, הרבה פחדים.

עדיין אותה גרושה שפוחדת מהלבד, פוחדת מהחושך, וילדיי אינם (הגדולה גרה בשכירות, והבן חייל בבסיס קרבי)

מוצאת עצמי בלילות כשאני ישנה בביתי מדברת אל עצמי, מנסה ככה להעביר את הפחד, מי יודע אולי פעם זה יעזור.

אתמול בלילה צלצלתי אליו, כל כך רציתי מילה חמה, כל כך רציתי תמיכה, והוא האיש שלי עדיין בשלו

אני שוכב ורואה טלויזיה, משהו דחוף הוא שאל..?

ואני כמובן עניתי שלא, כי מה כל כך דחוף בלחוש פחד ולרצות מילה טובה, או סתם תמיכה?

מאמי, אני עייף, היה לי יום ארוך וקשה..מלהתכרבל מול הטלויזיה??

(הוא עצמאי, הוא יכול להחליט שהוא לא עובד וישלים יום למחרת - וזה מה שהוא עשה אתמול)

הרגשתי את הצל שלי בועט בו, אך זהו שגלי לא יודעת לבעוט, גלי עדיין אותה ילדה טובה שלא אוהבת לכעוס ולהתווכח

עדיין אותה אחת שתמיד מחייכת ויודעת שמחר יהיה טוב יותר.

לאן אותה גלי נעלמה לי היום?

למה אותה גלי לא נמצאת היום כשאני כל כך זקוקה לה?

למה בעצם היום כשאני הכי רוצה להיות מוקפת, אני בעצם לבד?

בטח תאמרו שזה מבחירה, בטח תאמרו כשרע לך את לא רואה מי מסביבך, ומי בעצם תומך..את בשלך וברגע שיהיה לך טוב יותר את תביני כי כולם היו איתך.

לא, לא היום..היום אני לגמרי, אבל לגמרי "לבד".

ומה איתכם, את פה??

תגיב, תגיבו, כל מילה רק תעזור

תודה