כשאדם עוצר את הנשימה שלו הוא עובר למימד אחר. השינוי הוא חד ומיידי. אנרגיה אחרת נכנסת לתמונה, אינטנסיבית הרבה יותר. אנרגיה של הישרדות. במישור הפיזי, זה יתבטא באנדרנלין ובחמצן דו פחמני שמצטבר בריאות. במישור המנטלי, אין זמן לשטויות, ויש מיקוד וריכוז מדהימים. במישור הרגשי, הסוף המודחק אך הבלתי נמנע מתקרב ונהיה מוחשי. שלושת המישורים משולבים עמוקות וגוררים אחד את השני לתנועה מהירה שמבטאת את כל ההוויה באבחת מכחול. ואפשר גם לקחת את זה לכל פעולה אחרת. נסו לעשות אותה כך ותיווכחו בעצמכם.
 
כשאמיליו מוגילנר התחיל לצייר בזמן שהוא עוצר את נשימתו, הוא היה מסיים ציור בנשימה אחת של דקה וחצי בערך. היום הזמן הזה כבר נראה לו מגוחך לגמרי. הוא מצייר ציורים של שתי שניות ושל חצי שנייה ומרגיש שהם מבטאים את כל מה שהוא אוהב באמנות ובחיים הרבה יותר מכל מה שצייר ועשה עד עכשיו.

 
הרעיון של זמן נשימה אחת הגיע אל אמיליו דרך משפט שאמר לו אחיו, מתוך ספר של אוספנסקי "זמן זה נשימה". זה אולי נשמע פשוט ואינטואיטיבי, אבל רק כשמתחילים לחפור לתוכו מגלים כמה מיטיב הרעיון של זמן נשימה אחת לתאר את הטעם והטירוף של החיים האנושיים המודרניים, ואיך זה מתלבש בול על אמן כמו אמיליו שנאבק כל חייו כנגד הטירוף הזה. עוד באותו הלילה צייר אמיליו את שלושת ציורי זמן נשימה אחת הראשונים שלו, וידע שבזה הלילה יצר משהו חדש בעולם. בינתיים העולם התעורר, צחצח את שיניו ויצא לענייניו מבלי לדעת דבר. מאז כבר הספיק אמיליו לבדוק את הגבולות ולאבד את הכרתו ארבע פעמים תוך כדי ציורי זמן נשימה אחת, לעשות אינספור ציורים וסדנאות במקומות שונים, עם אנשים בשכונה, עם ילדים, עם פלשתינאים, עם אנרכיסטים ועם כל אחד שמוכן להחזיק מכחול, לעצור את הנשימה ולשחרר את עצמו על הבד.