אתמול היה לי קצת זמן לשרוף אחרי העבודה, ורגליי הובילו אותי לחנות סטימצקי במדרחוב בן יהודה. בכניסה לחנות עמד איתמר בן-גביר, סביבו קבוצת תומכים שצילמו והקליטו אותו מפציר בבאי החנות "לקנות כל דבר רק לא דויד גרוסמן". הסיבה ברורה- גרוסמן, יחד עם אמנים נוספים, קרא להחרים את היכל התרבות החדש שנפתח באריאל.
התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).
האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.
אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).
1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.
2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.
אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.
העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.
3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.
ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?
נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?
הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל. |
Mosheshy
בתגובה על ההבדל העגום בין אבו-מאזן לבן-גוריון
EliezerSheffer
בתגובה על משהו זז בזירה הפלסטינית
מודרניסט
בתגובה על כשמדיניות מוחלפת בהסברה
באס בר עיתון
בתגובה על דברים שלא סיפרו לכם על אבו-מאזן
שרהקמחי
בתגובה על חמש הברירות של בשאר אלאסד
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ייתכן שאתה צודק. אבל חרם פנימי בוודאי יתן לגיטימציה רחבה יותר לחרם בינלאומי.
לגבי היעילות יש כבר בעיה. ציבור המוחים רצה להפנות זרקור על בעיית ההתיישבות ביו"ש, שכופה את כיבושנו הצבאי על הפלסטינים, גורמת לאוכלוסיה חיים בעייתיים מאוד, ומונעת בפועל פיתרון של הפרדה לשתי מדינות. אלא שהחרמה הציבה זרקור על "אמנים אלסטיסטים" שמסרבים לרדת לעם, ולהופיע בפני מי שחולק על דעתם.
שלום,
תתחדש על הספרים מסטימצקי (שלוש במחיר אחד זה אכן מבצע מפתה).
רציתי להתייחס בקצרה לנקודות שכתבת:
1. "המכתב מנוסח בצורה פחדנית"? - לא כל כך ברורה לי כוונתך, אני מאמין שאתה בעצמך מבין שאין כל מקום להשוואה בין נכונותו של אוהד נהרין להופיע באיטליה - או בכל מדינה ריבונית/דמוקרטית אחרת, לבין סירובו להופיע בעיר שנמצאת בשטחים הכבושים, שטחים אשר אינם מסופחים (בינתיים?) למדינת ישראל, ובהם מתקיים אי שיוויון זכויות בולט בין אזרחי ישראל לאלה שאינם.
2. "צו המצפון" - כבר כתבו לפניי על כך שאין מקום אמיתי להשוואה בין המאבק על הקווים שנקבעו ב - 1967 לבין אלו שנקבעו ב - 1948, העלאת הטיעון הזה אינה רלוונטית לדיון, והטיעון לכשעצמו מזכיר יותר טיעון של איש ימין שנגמרה לו התחמושת... ברור ומקובל בשיח העולמי ששייח' מוניס לא עומדת לעלות על שולחן המשא ומתן במסגרת הסכם עתידי, ואילו אריאל - שלהזכירך מעולם לא סופחה למדינת ישראל - היא בהחלט חלק מהבעיה ומהפתרון.
שוב, אני מאמין שאם אריאל והשטחים שסביבה היו מסופחים למדינת ישראל כמו שאר המקומות שהזכרת, ולא היה מתקיים בהם משטר צבאי מפלה - סביר להניח שנושא החרם לא היה עולה בכלל.
3. "אחריות ציבורית" - אני חושב שהחרם המדובר (בלי לנקוט לגביו עמדה) - העלה את הנושא לכותרות הרבה יותר מאשר חוג בית כזה או אחר (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לפעילויות שהזכרת), ואני מאמין שחלק גדול מהחותמים גם פעילים בתחומים אחרים, וסביר להניח שהם חשו שהגיע הזמן לעשות מעשה (אחרי 43 שנים).
לגבי עצם החרם ככלי במאבק, חרם הוא כלי שעבד במקרים אחרים לאורך ההיסטוריה (דרום אפריקה, חרם השחורים על התחבורה הציבורית בארה"ב, "חרם המלח" של גאנדי ועוד), והוכיח את עצמו ככלי יעיל במאבקים בלתי אלימים ברחבי העולם - לא ברור לי על סמך מה אתה קובע שדווקא חרם כזה "שובר את כללי המשחק" ולא, נאמר, הרחבת ההתנחלויות, מחסומי צה"ל וכו'...
לגבי "דלק בידי אמנים ברחבי העולם" - אני לא חושב שאותם אמנים צריכים לשמוע שאוהד נהרין לא מסכים להופיע באריאל כדי להחליט אם להופיע בישראל או לא - התופעה המתגברת של אמנים שלא מוכנים לבוא ולהופיע בישראל התחילה לפני ותימשך אחרי חרם שחקנים התיאטרון על אריאל (אלא אם כן הגב' ליבנת תצליח למנוע גם מהם תקציבים...), וכמו שאתה וודאי שם לב, זאת תופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות.
- לפעמים אני מוצא עצמי נפעם לנוכח חלק מהתגובות פה... חלקן ממש לא לעניין.
סליחה שאני מתערבת, אבל לא יכולתי להתאפק -- שתי הערות ברשותך, ג'וחא, שמתייחסות לשני הקטעים ש"צבעתי" בירוק מהתגובה האחרונה שלך לפורטה נינה
[א] מה פירוש "לא ערערתי על זכותם של האמנים להחרים" אבל בה בעת "[ערערתי] על התבונה והצדק במעשה שלהם"?! הרי אם אתה מערער על הצדקת מעשיהם, קרי גורס כי הם אינם מוצדקים, הרי שבפועל, בשיח ליברלי של זכויות, משמעות הדבר הוא שאתה קובע כי אין להם זכות לעשות כן. יתר על כן, מכיוון שהזכות למחות ולהביע עמדה בדמוקרטיה היא לא זכות אבסולוטית ותמיד מוצבים כנגדה שיקולים אחרים, ושיקולים אלו בוודאי מושפעים גם מהמקובלות החברתיות ומדעת הקהל, הרי שלך באופן אישי כמי שכותב בלוג, בטח ובטח כזה שמגיע לשער של האתר המקוון של אחד מהעיתונים היומיים בישראל, יש יד ורגל בכרסומה של זכות זו.
[ב] ממאי נפשך? הרי לו האמנים הללו היו אומרים שישראל נולדה בחטא, ושדין 48 כדין 67, היית אומר עליהם שהם בכלל "מחוץ לתחום" והוציאו עצמם מן הכלל, ולכן כפרו בעיקר וגו'. אבל משהם מביעים עמדת אמצע, מפוקחת וסבירה שמרבית הקהילה הבינלאומית תומכת בה, ולמעשה שגם מרבית הציבור הישראלי לפחות עקרונית תומך בה (רעיון 2 המדינות ל-2 עמים והויתור על ארץ ישראל השלמה), אתה מאשים אותם בצביעות. אין לי אלא לתהות האם ה"מוסר" הוא זה שמדריך אותך או שמא הרצון ל"שקט", ו"להיות בסדר ובקונצנזוס" הוא שעומד מאחורי שיקולי ה"תבונה" שלך... אגב, ממליצה לך לקרוא את המסה של ישעיהו ברלין אודות שני מושגי החירות, כדי להבין עד כמה קצר יכול להיות המרחק בין המוכנות להתאים את רצונותיך לאותו הקונצנזוס לבין שלילתן של חירויות יסוד...
מובן מאליו שבמקרה זה החוק הבינלאומי והמוסר צועדים שלובי זרוע. מעולם לא שמעתי על "מוסר" שמצדיק גזילת חירותו, אדמתו, ונכסיו של עם אחר אלא אם כן מדובר ב"מוסר" פאשיסטי אם לא גרוע מכך..
יתרה מזו כל נסיון להשתית יחסים בין אומות על בסיס איזה "מוסר לאומי " הוא מתכונת לכאוס. כיהודים, נטולי ריבונות היסטורית לאורך רוב שנות ההיסטוריה האנושית, אנו חייבים להודות ולהלל את קיומו של הדין הבינלאומי ולא לעסוק בפריעתו מזה למעלה מ-43 שנים.
טיפשה היית וטיפשה תשארי לעד !
מעולם לא ערערתי על זכותם של האמנים להחרים, רק על התבונה והצדק במעשה שלהם. ישראל מלאה ביישובים יהודיים שהוקמו על כפרים ערבים שהושמדו בשנת 48 וצריחי המסגדים עדיין מבצבצים בין הבתים החדשים (שכונת מלחה בירושלים, למשל). בוודאי שאיני רוצה אמני מחמד, אבל אמן שמגדיר עוולות מוסריות לפי הקו הירוק, תוך התעלמות מהציונות בכללותה, חוטא למציאות. תקראי קצת ס. יזהר ותביני על מה אני מדבר.
תסלח לי, אני לא הסכמתי איתך על הדבר הכי עקרוני שאתה מציג בפוסט שלך כשאתה מאשים את האומנים שנוקטים
באקט חסר מוסריות. ממש לא נכון. מותר למחות ומותר לשבות זה מעוגן בחוק של כל עובד. אריאל לא נמצאת על פי החוק בתחומי הקו הירוק.והאומנים לא אשמים שממשלות ישראל לא הצליחו להתמודד עם הנושא הזה.כך שבעיית המוסר היא שלך כשאתה חושב שה"שליח" , קרי האומנים צריכים לשאת בתוצאות הנ"ל.
ולשאלתי, אם תרצה "אומני מחמד" היושבים במכלאה ומשחקים ומצחיקים את הקהל על פי פקודה?קרי, אומנים מגוייסים, [כך זה התנהל ברוסיה הבולשביקית]. אתה מתקשה להבין את זה ואתה מתקשה להודות בטעויות של הנחת היסוד שלך. כולל חוסר ההבחנה שלך בין רמת אביב, חניתה[בגבולות הקו הירוק] ואריאל לא. וזה שאינך רואה הבדלים מוסריים גדולים, היא בעיה מאוד גדולה.
אם אתה חושב שאני איש ימין כנראה שלא הבנת מה שכתבתי. אתה מוזמן לקרוא את הדברים שוב.
דיברת הרבה על חוק, אני התמקדתי בעיקר במוסר.
אני חושב שאנחנו מסכימים על רוב העובדות. ממשלות ישראל לדורותיהן תמרצו את תושבי ישראל להגר בהמוניהם להתנחלויות, ולכן מעשה הגיוני יותר מצד האמנים הוא לפעול לבחירתן של ממשלות אחראיות יותר, ולא להעניש את "משתמשי הקצה" קרי תושבי אריאל.
אני מבחין בין יישובי חומה ומגדל ובין אריאל רק על בסיס התקופה ההיסטורית בה הוקמו. בעוד שהראשונים קודשו על ידי ההיסטוריה והמלחמות שבאו אחריהן, אריאל נבנתה על שטח שלא יוכל להשאר בידי ישראל לאורך זמן אם ברצונה להישאר יהודית ודמוקרטית. מבחינה מוסרית, אני לא רואה הבדל גדול בין תושבי אריאל, חניתה או רמת אביב.
תרצה אולי להתמודד גם עם הטענות עצמן?
דאר אל אסלאם,הא? רואים שקראת את המזרחנים האוריינטליסטים בעלי ההשקפה של מזרח תיכון פרימיטיבי, דתי ובלתי משתנה.
http://cafe.themarker.com/post/806426/create/comment/?q=5177384&qt=4
בכל אופן,כמו שאומר פלאטו שרון,מה אתה לעשות כדי שמליארד מוסלמים יסכימו לנוכחותך באיזור? האם אתה מפסיק להתפשט ולחמוס שטחים ? האם אתה מאפשר לזקנה פלסטינית למסוק את עצי הזית שמהם היא מתקיימת?
http://www.youtube.com/watch?v=Kk8gG0IUs5Q#t=4m01s
האם ביטלת את חוק הנפקד נוכח שאפשר לך לנשל את הקניין הפלסטיני?
http://cafe.themarker.com/post/1749137/create/comment/?q=11778873&qt=4
האם הפסקת לנשל פליטים לשעבר המתגוררים בשכונות של ירושלים המזרחית ? פליטים שבגלל שויתרו על זכות הפליט שלהם בפני השלטון הירדני,קיבלו בתמורה בתים של יהודים במזרח העיר,בתים שכעת אתה מנצל את חוק הזכאות למימוש הקניין הבלתי שווה ליהודים ולפלסטינים כדי לנכס אותם חזרה אליך? מדוע לך מותר לקבל חזרה את ביתך במזרח ירושלים,אבל לפליט הפלסטיני שגורש מביתו ב48 אין את הזכות לקבל את ביתו שבתוך ישראל חזרה? מדוע אותו פליט פלסטיני הוא בבחינת האוקסימורון של נפקד,נוכח ?
נסה לחשוב מה מרגיש הצד השני בעקבות הפעולות שאתה מבצע, כדי להבין מדוע אתה נדחה.
תנאי מוקדם? לא בחצר שלי
בעיני הפלסטינים אתה דומה לשכן אלים שפרץ לחצרם ומסכים לפנות חלק ממנה, בתנאי שעל גודלו יתנהל מו"מ, ובינתיים הוא בונה אגף נוסף.
ההנהגה של העם הפלסטיני מאופיינת כמחמיצת הזדמניות סידרתית.
כך למשל בעניין אריאל וההתיישבות היהודית בגדה המערבית:
בשנות ה 60 ותחילת שנות ה70 אפשר היה לספור את מספר הישובים הישראליים בשטח על אצבעות כף יד אחת, ואילו אז הייתה ההנהגה הפלסטינית מואילה בטובה לנהל משא ומתן עם ההנהגה הישראלית תהליך דמוי הסכם אוסלו היה קורם עור וגידים כבר אז, כשפינוי כמה מאות מתנחלים לא היה מהווה בעיה כלל.
מנהיגי הפלסטינים בשנים ההן סירבו בכל תוקף לכל משא ומתן עם גורמים רישמיים ישראליים -הפעם הראשונה בה נוהל דיאלוג בין ישראלים ציונים למנהיגים פלסטיניים התרחשה רק בשנת 1976 כשאנשי המועצה לשלום ישראל פלסטין, מתי פלד, אורי אבנרי, מאיר פעיל ואחרים פגשו בעיסאם סירטאווי, סעיד חמאמי ואח:כ עם ערפאת.
רק בתחילת שנות ה 90 "נפל האסימון" לערפאת וחבורתו שכדאי לפתוח במו"מ רציני עם ישראל אבל אז היה מאוחר מדי משום שהאוכלוסיה היהודית בשטחי הגדה המערבית הפכה למסה קריטית שכפי הנראה פינויה אינו אפשרי עוד. אנחנו מדברים על למעלה מ300 אלף איש. מה שאירע בפינוי גוש קטיף הוא משחק ילדים לעומת מה שיתרחש אם יוחלט על פינוי מסיבי של ההתנלויות.
אז נשאלת השאלה: מדוע סירבה ההנהגה הפלסטינית לפתוח במשא ומתן עם ישראל כשהמצב בגדה המערבית היה הפיך?
אולי יפנו האמנים שאלות בעניין זה אל אבו מאזן וחברי הנהגה אחרים?
בלי קשר לכן שטחים או לא שטחים, כן כיבוש או לא כיבוש.....כל חרם האומנים הזה נראה מאד תמוה בעיני.
מה אשמים תושבי אריאל? הציעו להם לצאת מהעיר במחיר שהיה סביר אז, בלי אידאולוגיה ובלי בטיח, ועכשיו חבורה של אומנים משתלחת בהם על לא עוול בכפם. אם כבר מרגישים צורך להשתלח במישהו, אז בבקשה, אבל יש פה טעות חמורה בכתובת. הכתובת הנכונה נמצאת יותר בכיוון ירושלים.....
מחר יחליטו אינסלטורים שהם לא מתקנים סתימות באריאל....
יופי...פנטסטי...וזה יתרום למי בדיוק?
יחסי ציבור זה נחמד וחשוב, אני לא אומר....אבל קצת שכל בבקשה.
מאה מפגינים אינם מהווים הוכחה שאין קונצנזוס. גם לא אלף. עמדתן של כל ממשלות ישראל היתה שאריאל צריכה להכלל בגבולות מדינת ישראל, וכך גם עמדתן של כל המפלגות היהודיות בכנסת (אולי פרט למרצ, שגודלה 3 מנדטים). זה לא סתם קונצנזוס, זה האמא של הקונצנזוס. ומי שמתעקש לחרוג ממנו - זכותו, אבל שלא יתפלא שהוא מוצא את עצמו בשוליים יחד עם בן גביר.
הרציונל שלכם נכון, צודק, מוסרי, חכם, והומניסטי.
אבל שכחתם רק פרט פעוט אחד - הגדה המערבית נכבשה ב1967 ואילו ב1948 נכבשו השטחים שלא יועדו למדינה היהודית על פי החלטה 181 של האו"ם.
מכאן שגם אותו חלק של ארץ ישראל המערבית שלא היה מיועד למדינה היהודית הוא שטח כבוש לכל דבר ועניין.
והמסקנה המתבקשת וההגיונית היא שאין שום שוני בין הכיבושים של 1948 חבין הכיבושים של 1967 -שניהם בלתי חוקיים.
לפני שמי מהגולשים יעלה את הטענה החבוטה בנוסח "אבל העולם מכיר בגבולות 49" אסב את תשומת ליבם לעובדה שגבולות אלה מעולם לא הוכרו ע"י מדינה כלשהיא או על ידי האו"ם.
זו גם אחת הסיבות לכך שהשגריריות הזרות אינן שוכנות בירושלים אלא בתל אביב.
בקשר לסעיף 2, "צו המצפון": אתה שואל היכן הקו עובר, אבל יש קו ברור וידוע: הקו הירוק. זהו הקו המוכר הבינלאומי, והויכוח לא באמת מתרחש לפניו כבר שנים. האם אתה באמת חושב שדין שיח מוניס כדין ההתנחלויות של 67? אין שום דיון פוליטי רציני, בארץ או בחו"ל, אשר מאמין בכך. תל אביב לא נמצאת מחוץ לקו הירוק, ואין עליה ויכוח, כמו שאין יותר ויכוח על עזה, למעט אצל הקבוצות הקיצוניות (משני הצדדים).
לגבי סעיף 3: בוא באיזה יום שישי להפגנה בשייח ג'ראח, ותראה את חותמי המכתב עומדים שם בחום, כל שבוע. אין זה נכון כלל שהם שולחים "הצהרות נבובות" מהבית. ולדעתי, המאבק בשייח ג'ראח הוא חשוב ודחוף ביותר כרגע, כי הוא מסמל כל כך הרבה דברים וחולש על כל כך הרבה תחומים של מאבק השמאל. אתה כותב שחרם הוא נשקו של המיואש, ושזהו צעד שמביע חוסר אמון בדמוקרטיה ובמערכת המשפט הישראלית - ברור שזה נכון! אך אין זה גורע ממנו, להיפך. ההפגנות בירושלים נערכות מדי שבוע בגלל אותן החלטות בלתי-דמוקרטיות בעליל של ביהמ"ש. זוהי לא סיסמה, למרות שמרוב שימוש היא כבר נשמעת כך. במקרה זה החרם הוא נשקו של אדם אשר עדיין מתקיים בדמוקרטיה, ומוצא בה פגמים, ומתריע עליהם. על מכתב אריאל כותבים בכל העיתונים, מדברים בכל תחנות הרדיו, מזכירים בכל הזדמנות - כמה מדברים בהשוואה על ההפגנות באיזורי הגדר השנויים במחלוקת? זהו נשק חזק וראוי. לשתוק - זוהי דרכו של מיואש, שגם איבד כל תקווה.
אתה צודק שהחוק הישראלי "מלבין" את העוול המוסרי. אבל בדבריך - אם הבנתי אותם נכון - אינך מסכים לשינוי, אם הוא נעשה באמצעים שאינם כשרים בעיניך. אך חותמי המכתב והתומכים בו מאמינים בכל ליבם שמדיניות הממשלה בשטחים היא האמצעי הלא-כשר האמיתי.
הקריאה לחרם על אריאל - לפחות עד שיהיה הסכם כלשהו, אשר אני מאמינה שבכל מקרה ישאיר אותה "בפנים" - היא דבר שהיה צריך לקרות כבר מזמן, ואם זה כבר היה קורה מזמן, אולי בכלל לא היינו צריכים לדון בכך כאן בבלוגך? אולי היינו דנים, למשל, באיתמר בן-גביר כדמות שולית השייכת לתנועה אידיאולוגית שכבר אבד עליה הכלח, היית מבטל את נאומו בחנות הספרים כנביא שקר משוגע, וממשיך בענייניך? (גם הייתי רוצה, במציאות מקבילה זו, שלא נדון במבצע שלושה-ספרים-במחיר-אחד, שגם אני לקחתי בו חלק, והוא זילות נוראית של הסופרים, בעצם...).
ואגב, לגבי משפט הסיום, אינני מנסה לקרוא לתושבי אריאל לחזור למדינת ישראל. כל המעשים הללו - חרמות, הפגנות - נועדו להוריד מהלגיטימציה והמעמד של ההתנחלויות, ולקרוא בקול רם - לא, הן אינן קונצנזוס, וששום ראש ממשלה לא יגיד בשמנו על בימת האו"ם שהן כן.
לעולם
לא יהייה חופשי !!
אני לא שכחתי 2000 שנה..והוא ישכח אחרי 40 !? או 62 ..?!
בן אנוש השוכח שזה מה שהוא ,קודם לפני דתו אמונתו או הלאום שלו..אינו ראוי להיקרא " אנושי"
והמבינים יבינו !!
כל דיון אחרת הוא נסיון להסיט ולהסית את לב הענין.
זה כמה "אומני מחמד" כאלה שאפשר להחזיק במכלאה מקומית ומדי פעם להוציא אותם כדי שישעשעו את האנשים
ואפשר לעבור גם לשעשועי גלדיאטור.
האם זאת המדינה שתרצה שתהיה?
אגב אתה צעיר מאוד ומעבר למה שקראת בויקפידייה, האנשים שעלו לאריאל , עלו קודם כל בגלל תנאים מפליגים וכל ממשלות ישראל לדורותיהם זרקו את נושא ההחלטות בקשר לאריאל כמו תפוח אדמה חם מממשלה לממשלה. עדיין היה ברור שאריאל שלא סופחה רשמית לישראל היא מחוץ לקו הירוק. וההשואה ליישובי חומה ומגדל היא ממש בבחינת סילוף היסטורי וחבל שאתה לא מבדיל בין ישובי חומה ומגדל שהיו על תקן השרדות וישובי השטחים הם אחראים על סכסוך ופיצול העם הישראלי ובטח ובטח פגיעה בחוסן הנפשי של המדינה הזאת, בשעה שהנגב קורא למתיישבים כך שאין בעיה של איפה להתנחל או להתיישב.