0
יום שליש בשבוע - פעמיים כי טוב. כך אומרים. אצלי ה"פעמיים כי טוב" התחיל כבר בשבת, וירד לו י' אחד. הקונצרט אצל דפנה (ועם דפנה) היה נפלא. כל כך נהניתי. חגיגה של ממש - אנשים נפלאים ומוסיקה מלבבת - פעמיים כי טוב. יום ראשון היה עמוס - טלפונים ופגישות, והכנות לפגישות, והכנות לניסיון הראשון להקליט. וכל שעות אחר הצהרים הייתי בסטודיו - שעות של בדיקות, הכנות ובלנס - ובסוף אפילו כמה טייקים של הקלטות. ההקלטה כבר תהיה ביום אחר. ועדיין - תחושה של סיפוק אדיר. בחצות נפלתי שדודה מתוך ידיעה שמצפה לי יום עוד יותר עמוס... והיום הזה היה אתמול. אני חושבת על יום אתמול וחיוך עצום נסוך על פני. נתחיל מכך שביליתי את היום בירושלים. אהבתי. כשהרי ירושלים מופיעים מול עיני, אני מתמלאת בתחושה של הנאה פנימית. שואפת את היופי הזה לתוכי. הכניסה הזו לשער הגיא, מרטיטה את ליבי. כל כך הרבה פעמים עשיתי את הדרך הזו - וכל פעם ההתרגשות מתחדשת. ואז - הר הצופים. חזרתי רשמית לאוניברסיטה. אני סטודנטית. תלמידת מחקר. ועוד מעט תהיה לי תעודת סטודנט. שוב. להסתובב שוב בין מסדרונות האוניברסיטה גרמה לי לחייך ולהתרגש כמו ילדה קטנה. מן הסתם הסטודנטים סביבי חשבו שלקחתי משהו, אם אני באוניברסיטה, לומדת ומאושרת כל כך. לך תסביר להם שלמידה זו מהות החיים. ואחר כך סעדתי את ליבי ב"לינק" הירושלמי עם חבר חדש. מבחינתי הכרויות חדשות, אנשים חדשים - עולמות חדשים. יופי של אדם. ולאחר חברותא של כשעתיים, נסעתי לאקדמיה למוסיקה ולחזרה עם אלן שטרנפלד, לקראת הקונצרט של ה-18. מעבר לכך שהוא פסנתרן נפלא, הוא גם ידען גדול, ולהיות בחברת אנשים כאלה, ממש מלהיב. וכמובן שדיברנו על דיוויד, ועל המוסיקה הזו שכל כך אהב, ואז התחלתי לשיר את הקברט ולהסביר את השירים - ואלן הוקסם. היה ברור שחידשתי לו דברים בנוגע למוסיקה הזו, והתרגשתי מכך. החזרה שהייתה אמורה להמשך 45 דקות, נמשכה שעה וחצי ואני כבר הייתי באיחור לפגישה הבאה... ואיזו פגישה! אדית קראוס, אשה מופלאה בת 97. הייתה "וונדרקינד" באוסטריה של טרום המלחמה. למדה עם שנאבל, והופיעה עם תזמורות ומצאה את עצמה בשנות ה-20 לחייה בגטו טרזין. הלכתי לשוחח עימה על המוסיקה בחייה, על האנשים בחייה ועל הכרותה על המלחינים שחיו איתה בגטו. ראייתה כבר לא טובה כל כך, אבל כשדיברנו על המוסיקה, ועל המלחינים - ובעיקר פאבל האס - עיניה אורו. המוסיקה - זה אוויר החופש שלה. המוסיקה, לדבריה - הצילה את נפשה מן הגהנום. לקראת סוף שיחתנו, אמרה לי שחבל שאינה יכולה לנגן יותר, אחרת הייתה מלווה אותי והיינו עושות מוסיקה יחד. עניתי לה שאני יכולה ללוות את עצמי, אם תרצה שאשיר לה. פניה אורו. אז ניגשתי לפסנתר הסטיינווי הישן בסלון ביתה, פתחתי אותו - וגיליתי שהידיים שלי קצת רועדות. ניגנתי לה - ושרתי - שירים של מלחיני גטו טרזין. ההתרגשות בחדר הייתה עצומה. היא כל כך נהנתה מכך, ושאלה אם אוכל לבוא שוב, לשוחח עימה ולשיר לה. ועוד איך אגיע. זה היה הקונצרט הכי מרגש שעשיתי בחיי. הרבה פעמים כי טוב. |