קראתי הרגע את הפוסט החשוב , האמיתי והנוגע של טל ומצאתי עצמי מסכימה איתה. הנושא של הרצח הנלוז שפער תהומות תחת אושיות החברה שלנו לפני 12 שנים, חייב להיות נוכח בשיח - האישי והפומבי, בייחוד בימים חשוכים אלו, בהם התירוץ העלוב לאדם זוכה לא רק להקים משפחה, אלא אף לקמפיין למען שיחרורו (!!!)

אז איפה אני הייתי באותו לילה נורא לפני 12 שנים?

לבשתי שמלה לבנה, די פרודוקטיבית. ירדתי למטה לקחת את המפתחות של הרכב מההורים, לנסוע לת"א למסיבת סגירה של הפאב הקבוע שלי באותה תקופה- "הכלב המעשן".

עברתי בקטנה ליד המקרר, ללגום קצת דיאט קולה לפני הנסיעה, ופתאום היה אקשן בחדשות.כמובן ששניה ראשונה, הייתי משוכנעת ששוב קרה פיגוע. זה היה די שכיח באותה תקופה. העפתי מבט בטלויזיה, אבא שלי זרק משהו, הם אומרים שקרה משהו בעצרת.

העצרת. העצרת שתיכננתי ללכת אליה, אך משום מה בסוף בחרתי בפרידה מהפאב.

ואכן היתה פרידה באותו לילה, מכל מה שידעתי עד אותו שלב.

נכנסתי לרכב ונסעתי. אחת הפעמים הנדירות שחיפשתי את הערוץ עם החדשות באונליין במקום להעביר אותו ממני והלאה.

לאט לאט, ככל שהתקרבתי לת"א, התמונה העגומה התבהרה. רבין נורה. הוא בבי"ח, לא ידוע מה קרה, לא יודעים מה מצבו. היסטריה. בכי. תחושת נטישה מטורפת.

הגעתי לפאב. המשכתי לשבת ברכב ולהקשיב עד שקלטתי שהם חוזרים שוב ושוב על אותו מידע. אין להם משהו חדש. נכנסתי פנימה. לא היו פרצופים שמחים באותה מסיבה, באותו לילה, באותו פאב. רק הלם. אנשים בשנות העשרים והשלושים שלהם, ששנים נפגשו בפאב מסוים, פרצופים מוכרים לובשים ארשת נעלמת של פחד.

הקרקע נזדעזעה באותו לילה תחת רגלינו וכאשר נכנס מי שבישר שרבין מת מפצעיו, המציאות פערה את פיה ובלעה אותנו אל קרבה.

מאותו רגע התחלתי לשתות, ואני ממש לא שתיינית גדולה. פשוט הייתי חייבת למחוק את זה. את הפחד הזה, את התהום הזו, את היום של מחר. לא רציתי את מחר, הוא הרגיש חשוך, מנוכר, זר, מאיים.

לא אכנס לפרטים על איך סיימתי את אותו לילה, אך למחרת קמתי עם עובש בנשמה.

הייתי אמורה ללכת לעבודה- עבדתי בזמנו בביטוח.

נסעתי באוטובוס, עצרתי לקנות עיתון לפני שעליתי למשרד, ומאותה שניה לא הפסקתי לבכות.

כל מילה שקראתי, כל תמונה- פשוט התייפחות בלתי נשלטת.

קינה.

שנבעה ממעמקי הנשמה, מהמקום שיודע, שכלום כבר לא יהיה אותו דבר.

שהרוע ניצח.

לא תפקדתי במיוחד אותו יום, וכשהגעתי הביתה, ראיתי את הוריי ואת אחי הגדול, יושבים מול הטלויזיה. אבי, שעד לאותו רגע ראיתי אותו בוכה אולי פעמיים, ישב דומע , נותן לדמעות לזלוג מהלב אל העולם החסר הזה שבחוץ.

אחי גם הוא נראה שבור. נראה לי שזה היה היום שהוא החליט לרדת מהארץ, למרות שבפועל הוא עשה את זה 8 שנים אח"כ. אבל בתחושה שלי, באותו יום הוא החליט שמשהו יסודי מת בנו. כעם. כאומה. כחברה. אני זוכרת שהוא אמר לי- הדור שלנו, זה הדור הבא של השופטים, המחוקקים. אנחנו לא ניתן לו להשתחרר. אף פעם.

והנה, 12 שנים אח"כ , יש כאלו שמוכנים לממן קמפיין לשיחרור ה____הזה. עצם זה שהאפשרות הזו אפילו מופיעה בעולם שלנו, אומר הרבה על הזיכרון הלאומי שלנו כעם.

אסור לנו לשכוח.

באותו יום, יגאל עמיר לא רצח רק את רבין.

הוא רצח את שלהבת הנצח של נשמת ישראל- כל ישראל חברים.

אם היה בכוחי להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מונעת קיום מיגאל עמיר  וכמובן גם מעוד ספק יצורי אנוש שעושים להם חג מהתעללות, רצח ואונס.

אבל יגאל עמיר לא פגע רק באדם אחד, אלא בעם שלם, בגלל אי הסכמה אידיאולוגית.

ונצר כזה הוא סכנה לכל חברה, שכן אם על אי הסכמה אידיאולוגית מותר לרצוח, תחשבו מה זה מתיר לעשות בגין דברים קצת יותר מהותיים...

אסור לנו לשכוח.

אנא, הרימו את הכפפה, שתפו את חוויות היום ההוא לגביכם, אולי מקפה דה מרקר תצא קריאה שהפעם תוביל להתעוררות של העם הישנוני הזה, לא פיטורין של מישהו שעשה או לא עשה מעשה זה או אחר...