הפגנות הסטודנטים קצת השתתקו בימים האחרונים, אבל לא התגובות להפגנות אלו. מאמר מפתיע מפרסם הכלכלן והעיתונאי הבכיר ס. פלוצקר, הטוען כי הסטודנטים לא מקופחים, והמדינה מסבסדת אותם הרבה יותר מהתועלת שיש להם. הוא מתייחס לאדישות הסטודנטים לרמה הלימודית של המוסדות שלהם, כיוון שכל מטרתם היא רק לסיים את "התואר" ולמצוא מקום עבודה. רמת הידע וההשכלה, מעניינת אותם הרבה פחות. הנה מאמרו תחת הכותרת: "האקדמיה לאדישות":

300 אלף סטודנטים לומדים באוניברסיטאות, מכללות אקדמיות ומכללות לחינוך. מחציתם באוניברסיטאות המחקר: העברית, תל אביב, חיפה, בן גוריון, הטכניון ומכון ויצמן. לתואר שני ממשיכים 35 אלף, כ-10.000 לומדים לדוקטורט וכ-1400 מקבלים מדי שנה תואר דוקטור – אחוז מכלל הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות.

הנתונים הסטטיסטיים הללו מסבירים היטב את האדישות הגורפת של הסטודנטים לרמתם האקדמית של המוסדות להשכלה גבוהה. לא איכפת להם מה ואיך מלמדים, אכפת להם לסיים מהר ובקלות את הלימודים, לקבל מהר ובקלות את התואר, העיקר להשתלב מהר ובקלות בעבודה. הרי במקרה הכי טוב, רק אחד מ-10.000 סטודנטים ייקלט לעבודה באניברסיטה שבה למד.

הסגל האקדמי של האניברסיטאות מונה כ-13 אלף ואינו גדל: 4.300 בסגל בכיר, 2.700 בסגל זוטר ועוד 6.000 (!) "מרצים מהחוץ" – פטנט המאפשר להעסיק מרצה בלי מסלול לקביעות, בלי תנאים סוציאליים נאותים ובשכר רעב. עובד מתחיל בחברת טלפונים סלולריים משתכר יותר ממרצה מתחיל באוניברסיטת מחקר.

היו"ר של הוועדה לתכנון ותקצוב של המוסדות להשכלה גבוהה, פרופ' מנואל טרכטנברג, הגדיר באחרונה בראיון ל"ידיעות אחרונות" את שנות האלפיים כ"עשור אבוד לאוניברסיטאות": הסגל הזדקן, הספריות התיישנו, הכיתות גדלו, המעבדות החלידו, משרות לעוזרי הוראה קוצצו באכזריות ומוחות צעירים נדדו לחוץ לארץ.

בכל אותה תקופת חשכה, שבה נוהל נגד האוניברסיטאות מסע שיסוי תקשורתי, הסטודנטים שתקו או לכל היותר צייצו. הם לא הפגינו בהמוניהם נגד החנק התקציבי, הם כן הפגינו בהמוניהם נגד הדו"ח של "ועדת שוחט" לרפורמה בהשכלה הגבוהה, שהמלצותיה מלפני חמש שנים – אילו יושמו – יכלו לחולל מהפכה. ההתנהגות של ציבור הסטודנטים מוכיחה שסוגיית הרמה האקדמית של מוסדות הלימוד מטרידה מעטים מאד מביניהם: את אלו שרוצים להרחיב דעת ואת השאפתנים שרוצים להמשיך בלימודים בחו"ל, השאר רוצים רק לגמור.

יסלחו לי אפוא הסטודנטים, שאין לי סימפטיה להפגנותיהם נגד המשך מתן קצבאות הבטחת הכנסה לאברכים חרדים במשפחות החיות בעוני מחפיר. קצבאות אלו מסתכמות בלא יותר מאלף שקלים לחודש, והן אפילו לא מספיקות לחלץ את החרדים הזכאים לקבלן מעל לקו העוני. עלותן לתקציב המדינה זניחה, כ-110 מיליון שקלים. (נכון שהן מהוות חריגה מחוק הבטחת ההכנסה, המונע קצבאות ממי שאינם מוכנים להשתלב בכוח העבודה, ולכן יש להסדירן בחוק. אני תומך בהסדר חוקי כזה: כל עוד אוסרת המדינה על תלמיד ישיבה נשוי ואב לשלושה לעבוד לפרנסתו כתנאי לפטור מלא משירות צבאי, אל לה להענישו בשלילת קצבה מינימלית).

כל זה לא נוגע לציבור הסטודנטים, הם לא מקופחים מול החרדים: רובם המכריע באים בשערי האוניברסיטאות (והמכללות האקדמיות) כדי לרכוש תואר שיבטיח להם בעתיד הכנסה טובה יותר. הלימודים הגבוהים הם עבורם השקעה כספית, שאמורה להניב תשואה. המדינה מסבסדת אותם גם היום, על בסיס ההנחה שלפיה התועלת הלאומית מלימודים אוניברסיטאיים רחבי היקף גבוהה מהתועלת האישית של כל סטודנט.  לנוכח כמות הלומדים וחוסר העניין שהם מגלים ברמת האקדמיה, לא בטוח שההנחה נכונה.

ומה יהיה, שאלתי את אחד הסטודנטים המפגינים נגד הקצבאות לאברכים, אם מחר יגידו החרדים: אנחנו מוחלים לממשלת ישראל על הטובות, נגייס 100 מיליון שקלים מהקהילות שלנו בארצות הברית? האם אז ישתפר מצבה של ההשכלה הגבוהה? תעלה קרנה? ישודרג מעמדם של המרצים הזוטרים וה"חיצוניים"?

הסטונדט הסתכל עליי בבוז ואמר: לא משנה נגד מה אנחנו מפגינים, העיקר שאנחנו מפגינים.

משנה, ועוד איך משנה.

א. יצחקי