כשרונן הציע מיד הסכמתי. גם כשהוא אמר "רק שיר אחד כל ערב". אמרתי לו שזה קשה, לעלות לשיר אחד, עד שההתרגשות חולפת ואני מתחבר צריך כבר לרדת. "זה מה שאפשר", הוא התעקש. אז הסכמתי.

פסטיבל למחול יהודי, מרכז ז'ראר בכר, היום השני. עכשיו לילה. הערב שרתי את "עת לטעת ועת לעקור נטוע". התכוונתי לשיר שיר אחר, את "מצוה גדולה להיות בשמחה", אבל שיניתי את דעתי. בשני הערבים האלה התרגשתי מאוד. עליתי לבמה והאצבעות והקול רעדו לי, והלב דפק. זה לא הקהל שלי, אף פעם לא שרתי את השירים שלי שעוסקים ביהדות מול קהל דתי, והצורך לעלות לבמה ומיד להיות במאה אחוז ריכוז והתכוונות קשה לי. בנוסף התרגשתי מההקשר, מהמעמד.

באתי לפסטיבל הזה ברגשות מעורבים. אל היהדות יש לי יחס מורכב, שרבה בו הרתיעה על החיבור. הענקת קדושה לאדמה והנכונות לשפוך דם אדם למען ההחזקה בה, "שלא עשנו כגויי הארצות" המתנשא, סתימת הפה לנשים, הקרבת קורבנות בבית המקדש, והכמיהה המיתית הזו לחידוש העבודה הזו, חוסר הנכונות לבחינה ביקורתית של אמיתות וציוויים, ואלה רק הדוגמאות הזועקות והבוערות. באתי לפסטיבל הזה עם שירים שלי, שעוסקים ביהדות, ויש בחלקם ביקורת נוקבת, אמירה פוליטית, התרסה. באתי, ובערב הראשון פגשתי חמישה בחורים שעשו צעד אמיץ ובאו ללמוד תנועה, להתחבר לגוף שלהם, לרקוד את יראת השמיים שלהם ואת זעקתם לאלוהים, להביע את המורכבות של הוויתם ואת עומקה. הם עלו לבמה מול קהל דתי, חלקו צעיר ונרגש, שמח ומברך על החיבור החדש הזה, מכיר בעוצמתו ותעוזתו, ובחלקו קהל ותיק יותר, מסויג, חרד.

אחרי שראיתי את העבודות ב-Run שלפני המופע, הרגשתי שהתחושה היותר חזקה שלי היא הערכה גדולה, שמחה, התרגשות, וקינאה. קינאתי כמו שאני מקנא תמיד בכל מי שמשיל קליפה, שעומד מול עולם ערכים שממנו צמח ונחשף כפי שהוא, מביא את עולמו הפנימי באומץ, בוקע לפרק חדש. העבודות לא היו קשורות ישירות ליהדות, אלא נבעו מעולמם הפנימי העשיר של חברי הקבוצה, שהיהדות שזורה בו, אבל גם סיטואציית מלחמה בלבנון ומקומות אישיים אנושיים שאין להם דבר עם העובדה שהיוצר-מבצע הוא אדם שומר מצוות.

השיר ששרתי אתמול, "תוליך אותי", התאים לערב הזה בצורה מדויקת. רונן, מי שהקים את הקבוצה הזו, שהפכה לבית ספר, אמר לי היום מה שאמרה לי אשתו תמי אתמול, שהשיר כאילו הותאם בכוונת מכוון לריקודים של אותו הערב, כשלא כך היה. ההתאמה הזו קרתה. והיום הייתי אמור לשיר את "מצווה גדולה להיות בשמחה". זה מה שכתוב היה בתכניה. אני שלחתי לרונן ארבעה שירים, והוא אישר אותם. כנראה שלא ירד לסוף דעתי בטקסט כשאישר. זה שיר שמצביע בחדות על הדיסוננס שבין המצווה להיות בשמחה תמיד, לבין האלימות הדתית-מתנחלית. זה שיר שמופנה לאותו זרם ביהדות שמסמל אותו נוער הגבעות, אלה שיכולים לרקוד ריקודי שמחה חסידיים ולהעריץ את הרבי נחמן שאמר שלכל עשב ועשב יש מלאך שאומר לו "צמח", ושלכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו, אבל שוכחים שגם לכל ערבי וערבי יש מלאך שאומר לו "צמח" וניגון מיוחד משלו. מחד, חשוב היה לי לעמוד אל מול קהל דתי ולשיר את השיר הזה, כי כאבי וכעסי על העיוורן והצביעות האלה גדולים, ומאידך, אחרי הערב הראשון, הרגשתי שלעלות ולדקור, להתריס, לבוא מהצד, מבחוץ, ולבקר, יהיה הדבר הלא נכון לעשות.

מתוך השיח, ה"פאנל", שהיה בתחילת הערב הראשון, הבנתי עד כמה עבור הקהילה הדתית החיבור לגוף נתפס כמסוכן, כפורץ גדרות, כמאיים. עד כמה לראות גברים לובשי ציצית ומגודלי פאות (חלקם) רוקדים, נעים, מביעים את עולמם הרוחני דרך הגוף, זו חוויה מטלטלת וחדשה עבורם. ראיתי אותם אתמול והיום, לפני, תוך כדי ואחרי, והרגשתי שאני עד לדבר גדול, חשוב, לסיכוי אמיתי לשינוי שרק מתחיל לנבוט בחברה הדתית.

העם הזה, שמשך אלפיים שנה לא היתה לו אדמה, מתנפל על האדמה מששב אליה בבורות, באלימות, בתובענות מהולה הזנחה, וייקח לו עוד זמן ארוך ארוך, אם לא ייכשל נסיונו לקיים חיי עם על אדמתו, עד שילמד מחדש מהו בית. יחסו של היהודי לגופו דומה להבהיל. חוסר החיבור המתמשך של היהודי לגופו גורם לכך שהוא בא אליו, מדי יום ביומו, עולה על גדותיו מתאוה, בור ותובעני ומלא פחד מעצמו ומהאלימות ששזורה בתשוקתו. מטעם זה מלאים חיי הגוף של היהודי איסורים וסייגים ונטולים כמעט לגמרי חוכמת היכרות, הנאה פשוטה וחיבור לרוח. עבודתו הדתית אמונית של היהודי אין בה מקום לגוף מלבד להרעיבו בצומות, להגבילו באכילה ולנענעו בשעת הלימוד והתפילה. כשזה מגיע לגוף מאבד היהודי את כל אמונתו ומתייחס לגוף כאל משכנו של השטן, של היצר הרע. בעוד שתרבויות אחרות העמיקו ליצור צורות של היכרות עם הגוף ועבודה איתו - מצ'י קונג ועד דיקור, מיוגה ועד מדיטציה, מצורות תזונה ורפואת צמחים ועד ריקודים מקודשים ופולחניים, בחרה היהדות לנתק בין עולם הרוח לעולם הגוף. כמה סמלית היא ברית המילה, שבה, במפגש הראשון של התינוק הזכר עם היהדות, נכרת חלק מאבר מינו ונגרם לו כאב עצום ובהלה גדולה. זה סוג המפגש שמזמנת היהדות למאמיניה עם גופם.

ההנחה היסודית של היהדות היא שחיבור של אדם לגופו הוא העצמת היצרים המבעבעים בו, ולכן זהו חיבור פסול ומסוכן, שעלול להדיח את האדם מדרך עבודת האל לדרך ההתבוססות ביצר הרע. האמת היא שהיצרים מבעבעים בגוף הלא-מודע, הלא-מאוזן, הלא מטופח טיפוח של אמת, ודווקא ההיכרות איתו, ועבודה עמוקה של חיבור אליו, מסייעת להסדרת היצרים, להפיכתם לחלק מן העבודה הדתית, לחלק מהמסע אל הטוב. בהסתכלות מרחיקת לכת אני רואה איך החיבור של היהודי לגופו ילמד אותו גם פרק בחיבור לאדמתו, פרק שישקיט ויסדיר את בולמוס הכיבוש והתאוה האלימה לאדמה, ואת התאווה להקרבת קורבנות. כשהקדושה מפעמת בעורקיך אתה זקוק פחות לקברי צדיקים ומקומות קדושים ועולות ושלמים. אני רואה בחיבור של היהודי לגופו סיכוי לפתרון הסכסוך הטריטוריאלי על ארץ ישראל, סיכוי לשלום, סיכוי לאפשרות אמיתית של חיים של עם ישראל כעם ריבוני על אדמה, סיכוי למטמורפוזה של היהדות. לא פחות.

לכן הרגשתי הערב שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעלות לבמה השחורה הריקה ולשיר שיר שיכווץ, שיתריס, שיעורר התנגדות. רציתי ללטף, להגיד מילה טובה, להגיד תודה, לעודד. אמרתי מילים חמות לרונן וגם לרקדנים שאיתם חלקתי אחורי-קלעים. מחר אני לא מופיע שם, ואני חוזר ביום חמישי, יומו האחרון של הפסטיבל הצנוע הזה. אני יודע מה אשיר. לא מה שכתוב בתכניה. אני אשיר את "ער ושקט".

דרכי שבחרה בי נפרשת אין בלתה

הפיתויים נושרים ממני לצידיה

חתחתיה פוצעים, שביליה נפתלים

ליבי אחד איתה.

כל ימי עד הנה צרורים בצרור ליבי

ואל ליבי איך אתגעגע

ער ושקט ונשימתי סדירה

הן מלאכי ליבי יוליכוני

הן מלאכי שרת יוליכוני.