זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
עניינים של יום יום.
בהעדרו של הפקיד הממונה על כך, התנדבתי למסור חומר ממשרדנו לפרקליט בפרקליטות המחוז. העניין מחייב פרידה מן הכורסא, הליכה של כמאה מטרים בשמש, וטיפוס במעלית. כשלעצמו, לא עניין ששווה לכתוב עליו. עם הגעתי לדלת הפרקליטות, מתחיל להיות מעניין. אני לוחץ על כפתור הפעמון. בדרך כלל, במצב זה, מרימה אחת מפקידות הפרקליטות את עיניה מן השולחן, ולוחצת לפתיחת הדלת. לא היום. היום קול של פקידה שואל אותי "מי זה?" אני מזדהה. במקביל מצלצל אצלי הנייד. והפקידה שואלת אל מי אני רוצה להגיע. אני מבקש סליחתה של המתקשרת בנייד, ומבקש שתמתין. (ואני שונא לעשות זאת, שודדי הסלולר גובים גם בעבור שתיקה והמתנה). אני עונה לפקידה ונוקב בשמו של הפרקליט אליו אמור להגיע החומר. מה שאני מתכוון לו הוא, כמובן, שהחומר מיועד אליו, והוא יונח על שולחנה של אחת הפקידות שבמבוא, אבל חבל להאריך בענין טריוויאלי. "קבעת איתו?" שואלת הסלקטורית, כאן כבר קפץ הנתיך. אני אמור לעבור בדיקה בטחונית בכניסה (וכעובד מדינה יש לי כרטיס כניסה). אף פעם לא שאלו אותי בפרקליטות לפני שפתחו לי את הדלת. יש לי בנייד מישהי שמשלמת על כל תריסר שניות (או חלק מהן) של המתנה. "אולי תפסיקי לחקור ותפתחי את הדלת?!" וואללא. מה שלא עשה הנימוס הסבלני - עשו הצעקות. זמזום הפתיחה נשמע - ואני יכול סוף סוף לתת את החומר, ולענות לשיחה. חזרתי למשרדי, מלא חוויות ורשמים. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה,
מסתבר שבכולנו שוכן גם "מרוקאי", והשאלה היא רק מה צריך לקרות כדי שיתגלה.
אבל הכרתי אי אילו אנשים שגילו את סוד הצעקות והשתמשו בהן כאמצעי ניהול/השתקת יריבים.
בטירונות סבלתי אותם מתוך השלמה.
בחיים האזרחיים, השיטה שלי מולם היתה מימיקה ושפת גוף שגרמה להם להבין שאתי ראוי לנסות שיטות אחרות.
(כאשר היושב מולך צועק, ההתרחקות עם הכיסא לאחור ובקשה ממנו שעכשיו, ממרחק זה, יחזור על דבריו, למשל).
זה עבד נהדר.
יש מי שסרקאזם לא יעיל כלפיו. לאלה, דווקא מענה חריף בפעם הראשונה, הוא התרופה הנדרשת.
אבל כל זה מול רצידיביסטים. לא על מקרים חד פעמיים.
אהבתי את הסיפור המשעשע כשלמרות ניסיוני לשמור על ארשת רגועה, גם לי יש רגעים שבהם אני צועק, והפלא ופלא דלתות נפתחות ומתקבלות תגובות שאלמלא הצעקות, לא התקבלו.
מזכיר את הפתגם המרוקאי העתיק: "מה שלא הולך בכוח...
... הולך בעוד יותר כוח".
שיהיה יום נפלא
לפני שנים הייתי בשבתון בארה"ב,מינסוטה
לפני חזרתי הייתי צריך להגיש דו"ח למס הכנסה האמריקני
וכיוון ששינו את החוקים בדיוק באותה שנה, החברות שמטפלות בזה
לא ידעו הרבה נקודות, והמליצו לי לגשת ישירות
למותר לציין שלא התלהבתי, והצפיות היו מלאות חשש.
ההפתעה היתה מוחלטת. כמות הרצון הטוב שקיבלתי היתה מפתיעה.
הלוואי ותוכל להיתקל בפקידים שיוצאים מגדרם לעזור לך........
אצלהם הנחמדות נובעת מהבנה קפיטליסטית, שזה משתלם לכולם
אצלנו עוד לא הבינו את זה
שמעון
הכל במסגרת יום העבודה, אבל נכון, אם לא הייתי מחפש תירוץ לקום מכסאי ולהתאוורר, אפילו כשליח - לא היה לי מה לספר על אותו יום.
1. מה ששיפר את ההרגשה היה פתיחת הדלת.
2. הפקידה, לפחות לפי המבטא שלה, היתה ערביה.
מידע זה תוייק אצלי באותה עת כ"מידע מיותר הנצבר אוטומטית", ולולא העלית כאן את "הבעיה היהודית", לא הייתי נזכר בכך עתה.
כעו"ד אתה מלמד את עצמך לא להירתע מצעקות וכו', ולהישאר צמוד מטרה. כנראה שבעמדות נמוכות יותר בהיררכיה משתלם יותר דווקא להירתע.
למדתי במהלך שירותי הצבאי שיהודים, כמו כל עם אחר, מבינים רק כוח.
1. לא כעסתי, התעצבנתי. אצלי יש הבדל בין השניים.
2. "בטחון", זו בעיה. ערבי ישראלי שהשתתף עמי ברב שיח בנושאי כשל צבאי, נדהם באמת: "צבא זה ענין של חיים ומוות. טובי המוחות אמורים לשרת כקצינים". כן, לך תסביר לו...
ולעניננו. כל עמדת בידוק עולה כסף. אמנם לא הרבה, אבל אצל האוצר זה כנראה ענין של עיקרון.
יש לי הצעה שתרכך לך את הכעס הזה:
סע לתל אביב [רכבת זה טוב- רד בתחנת השלום] , הכנס לבניין בו מצויים משרדי המינהל, ועמוד בתור המתפתל סביב עצמו לבדיקה הבטחונית כאחד האדם בלי תעודה מחלצת. רצוי שזה יהיה ביום שגם התור של משרד הפנים ישתרך בסמוך ובצמוד.
אחרי זה התקרית החיפאית ודומותיה יהיו לך קלות יחסית.
תודה רבה,
גם תופעה מוכרת וידועה - יכולה להעיף אותי לאויר מדי פעם.
ואפילו אין לה בילעדיות לעובדי ארגונים ביורוקרטיים...
סוף שבוע נפלא
פיני
החיפאים ידועים בסלחנותם, ובוודאי בהרהורי הכפירה שלהם.
אז אנו סולחים לך.
ובאשר לכפירה עצמה - מדובר כמובן בשני דברים שונים:
נוף הנראה מרחוק - יהיה בד"כ יפה.
בזמנו הוצגו לי צילומי אוויר של שיכוני הקטמונים בי-ם, משנות החמישים. מן האוויר נראו שכונות יפות, בתים לבנים בנויים לאורך קווי הגובה.
מי שחי בקטמונים באותה עת - התרשמותו וודאי אחרת.
מהבית בוודאי, אבל של הים, לא המפרץ.
הנוף המרהיב למפרץ הוא מחלונות הפרקליטים הפונים צפונה.
מחלונות המזכירות נשקף נופו המבונה של הכרמל.
מחלון משרדי נשקף הנוף המרהיב של מגרשי החניה ותחנת הדלק.