אני מרגישה מרוחקת ממך, כאן בפינה הזו שלרגעים חשבתי שתעשה לי שקט בנשמה.

בואי לא נתייפייף, נגמר לי הכסף אחות, כבר לא יכולתי להזין אותך.

זה הפך להיות עניין לחוץ את ואני ונחנקתי, פשוט נחנקתי.

ללא ספק אין עוד אחת כמוך וביקרתי גדולות ממך, אפילו חייתי בהן לתקופות.

זה מצחיק, תמיד אמרו לי שאם אני כל כך קשורה אליך בעבותות אהבה, בטוח שניו יורק בשבילי.

את מאמינה לי שחשבתי שם עליך?

על הבניינים הרקובים שלך, אלה עם בעיות הצנרת הכרוניות.

על הזבל שנערם בפחים.

על הכלבים שמחרבנים בכל פינה ועל כולנו שמסתובבים עם שקיות לאסוף את החרא.

על הפירות שנושרים מן העצים ומטנפים כל חלקה טובה של מדרכה.

על ההיפים, הזקנים, גברברי הברים, נערות המסיבות

על הנשים עם עגלות התינוקות שמטיילות ברוטשילד/חן/נורדאו או כל שם של שדירה אחרת.

על הבורגנים שחיים אותך דרך דירות הגג המעוצבות בטוב טעם ובקווים נקיים.

על האמנים שסופגים אותך מבעד ללופטים התעשייתים שלהם.

עלינו התפרנים שמוכנים לדייר את מיטב שנותיהם בחדר חשוך ללא מרפסת, כל חדר חשוך צריך מרפסת.

מה לא עשיתי בשבילך, אהובה שלי..חוץ מלמכור את גופי.

עכשיו אני עייפה, עברתי לפרברים.

עברתי ליד אליהו.

זה לא אותו דבר אהובתי,

זה לא אותו דבר מכורתי.

בלילות טרופי שינה, עדיין חולמת עליך.

חולמת על בניין לשימור בשדרות רוטשילד

מוכנה להסתפק גם בכרם התימנים.

מקווה שזה לא יגמר במרכז שוסטר.