"החלטתי לרוץ מרתון" הוא אמר לי.
מה עושים כשהאיש שלצדך מחליט לרוץ מרתון? מפרגנים ומקווים שהוא לא ינטוש את הכביסה. קודם שיקפל ויניח בארונות 3 מכונות ברצף רק בשביל להירגע. אח"כ נדבר.
מרתון? למה לא סתם מכון כושר, אירובי, הליכה, שחייה, ככה בשביל להוריד את הכולסטרול, הסוכר וה- 25 קילו המיותרים?
הגבוה שלי, הוא לא מסתפק ב"סתם" כושר. תוך כמה ימים בחר מאמנים משובחים, חברים לדרך, דיאטנית צמודה ותוך מספר שבועות התגבשה זהותו כמרתוניסט על אף שבפועל עדיין לא רץ קילומטר אחד אפילו. מה גורם לאדם בגילו (47) במשקלו (הוא אומר 120 קילו בתמונות זה נראה יותר) ובמצבו (עובד בשעות מטורפות, אוכל כתוצאה ממתח, שמחה, חרדה, חגים שבתות ושאריות של הילדים) להחליט לרוץ מרתון? הוא טוען שהרגיש שנים כספורטאי שאיש שמן בלע אותו. אולי הספורטאי הלכוד שבפנים הכיר טוב גם את החייל הלכוד והמאויים שחי בתוך האיש הזה במשך שנים. הוא איש גדול שיודע להכיל.
החייל הלכוד הזה שינה את החיים של רמי ללא הכר וגם את שלי. הוא התגנב בין השיחים והצללים והצליח להשתלט לגמרי על הגוף המארח כך שכבר לא יכולתי לזהות את הגבוה שלי שדאג לחתול שאימצנו למרות סלידתו מחתולים רק כי אני רציתי חיה שנושכת כשמלטפים אותה. ההשתלטות העויינת שינתה את חיינו, הגבר הרגיש והשנון בגיל העמידה הפך לחייל מפוחד שיורה מתוך בהלה על כל עלה הנע בבריזה הסתווית. פלאשבקים, סיוטים חוזרים, פחד, כעס, ותסכול מילאו את היום יום שלנו. החייל המבוהל המשיך להלחם בשדים הלבנוניים כשרמי מצליח בקושי לשמור על האריה המטורף בתוך הכלוב.
הייתי אשה רגילה לגמרי במשקל וגובה ממוצע (חשבתי שאני צעירה, יפה, חכמה ונושאת לפחות 4 קילו מיותרים באזורים הבעייתיים) הסוחבת פצוע השוקל פי שניים ממשקלה המשתולל ומתנגד באופן מאוד יצירתי ומתוחכם. ככה זה עם חיילים מאומנים.
מסורה אוהבת ודואגת צללתי איתו לתהומות האיומים, מתקשה להבין את חוסר ההיגיון, את הריסוק של העצמי שלו, מאוכזבת מחוסר היכולת שלי להציל אותו באמצעות האהבה. לאט התגנב הייאוש.
עוד רופא מטפל. עוד תקווה מתפוגגת. איבדתי אמון.
ב- 2002 באחת התחנות בתל השומר ד"ר נקש מתחילה טיפול חדש. כואב, לא מרגיש קצר בכלל, נראה חסר סיכוי, משבר. ממשיכים בכל זאת.
לאט חזר חוש ההומור, פתאום חזרו הרגשות, הבנאדם חזר הביתה. החייל העייף והמסוכן ירד מהעמדה כמו חלום בלהות ארוך שמסתיים בהדרגה עם האור הנעים של הבוקר.
בחרתי בו שוב להיות בן זוגי, יודעת שלעולם לא יחזור להיות מי שבחרתי לחלוק את חיי בפעם הראשונה. הוא אחר, גרסה טובה יותר (אמרתי כבר שהוא גם מכבס?) משודרג ביכולות ומשופר באיכויות.
פחד מתוכנת לתוך מערכת ההפעלה שלנו באופן טבעי. אנחנו מתוכנתים לפחד מאריה בעשב, מתוקף בחושך, ממוות במשפחה ומאירועי מלחמה ועוד. אם אחד הפחדים האלה מתממש, אנחנו עלולים לא להירגע שוב לעולם. הכאב קשור למצב הזה, מוכר כהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שילוב של דיכאון, חרדה, כעס ובדידות. אנחנו יודעים שיש תקווה לאנשים שלכודים בתוכם חיילים. אפשר לעזור להם למצוא את החייל הדרוך והמבוהל ולחלץ אותו מהמציאות המדומה של המלחמה שמאיימת ומתישה אותו ואת משפחתו, שנים אחרי שהקרבות מסתיימים.
בינואר 2011 רמי ירוץ את המרתון בטבריה בעידודם של רבים אחרים בשלבים שונים של המרתונים בחיים שלהם. אתם מוזמנים להיות שותפים לרצון שלנו לתת תקווה לסובלים מפוסט טראומה שעוד לא החליטו לרוץ את ה"מרתון" הפרטי שלהם, שמרגישים שנקודת המוצא שלהם לא מאפשרת להגיע לקו הסיום, לאלה שחווים את המשברים בדרך הארוכה אל הקו ולאלה שסיימו ולא יודעים מה הלאה. עזרו לנו לתת תקווה לנפגעי הטראומה ולמשפחותיהם. יש טיפול יעיל. פנו לייעוץ. אפשר לרוץ מרתון. זה קשה, אבל אפשרי. צריך אימונים, תמיכה של המשפחה, הכנות, זה לוקח זמן, יש משברים בדרך אבל אפשרי. גם אם מתחילים במשקל עודף ודופק מואץ בעת לחיצה על כפתור המעלית.
עכשיו הוא רץ, עם נעליים מותאמות, חולצה מנדפת, שעון דופק ומשקאות איזוטוניים. גם את ה"מרתון" של ההחלמה מהפציעה ההיא הוא התחיל מנקודת מוצא לא אידאלית, את הדרך עשה בריצה, הליכה ולעתים גם בזחילה אבל חצה את קו הסיום ובזמן לא רע בכלל.
אם אתם מעוניינים לדעת עוד על הפרוייקט או לתרום : www.rwr.org.il |