אלהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע לתחנת האסוף והם שותתי דם.
יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הציבורית.
את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים. כך כתב יהודה עמיחי. אלוהים מרחם על ילדי הגן? אז איך אפשר, לעזאזל, להסביר, לתרץ, להבין את הרציחות המזעזעות של ילדים רכים, ילדים שנרצחים בידי האנשים שאמורים להיות להם למגן, לתמיכה, לאהבה, לחסד, אנשים שאמורים להיות להם הבטחון הכי בטוח בעולם הלא בטוח שלנו, בידי הוריהם שהביאום לאויר העולם ובשם הזכות הזו מחליטים גם לסיים את מסכת חייהם בעולם הזה. איני יודעת מה קרה ברעננה, בדירה בה נחנקו שתי ילדות צעירות בידי אמן. איני יודעת מה הביא את האישה הזו לעשות את מעשה הזוועה הבלתי נתפש הזה. אבל הקלות הבלתי נתפשת של הידיים סביב צואר רק ושביר, הקלות הבלתי נתפשת של נסיון להקל על דכאון באמצעות הטבעת ילדים רכים בים/אמבטיה, כאילו שקיפוד פתיל חייהם יפתור בעיה, הקלות הבלתי נסבלת של רצח ילדים כמעשה נקם בבן/בת הזוג שבחרו לעזוב/להתגרש/להתחיל חיים חדשים במקום אחר עם אדם אחר, הקלות הבלתי נסבלת הזו הופכת לקושי בלתי נתפש ולכאב שלא נגמר. אין לי מה לומר. כואב לי, ואין לי לאן להוליך את הכאב. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, לא על ילדי בית הספר, וחלקם לא מגיעים להיות גדולים...... |