רנסאנס, מבוא
כזכור, (ואם לא אז פה) עזבנו את אירופה בשיאה של התקופה הגותית. עיקר ההתפתחות האמנותית, שהיא גם התפתחות הדמות האנושית היתה בפיסול המונומנטאלי. המרכז התרבותי והאמנותי של הגותיקה היה צרפת ללא עוררין כאשר שאר המדינות הושפעו בעיקר בזכות מסחר, אמנים שנדדו ו/או הוזמנו לארמונות ולקתדראלות שהוקמו ברחבי אירופה כולה. שונה במקצת היתה איטליה. כאשר אנו משתמשים במונח "מדינה" אין הכוונה לגבולות הגיאוגרפיים של היום, הכוונה היא לערי מדינה. לדוגמא: רומא, פירנצה, סיצליה. בין כל אותן ערי-מדינה נרקמו פעמים רבות מלבד קשרי מסחר גם שותפויות. מספר ערי מדינה שכאלו חברו יחדיו על מנת להתגונן מפני אויבים אחרים. על מקורות וגורמים נוספים שהביאו להולדת הרנסאנס ניתן לקרוא כאן. על מהות המונח "רנסאנס" – תחייה מחדש. האמנות הגוטית כמעט ולא חדרה לתחומי איטליה. האיטלקים נשארו נאמנים לסגנון הביזאנטי שנשאר נפוץ באגן הים התיכון. רק בחצי השני של המאה ה-13 החל הפסל ניקולא פיזאנו לחקות את הפיסול הצרפתי וללמוד את דרכי הפיסול הקלאסי, במטרה לתאר את הטבע באורח משכנע יותר. הבשורה, המולד והרועים. מדוכן השיש של בית הטבילה בפיזה. הושלם בשנת 1260.
במבט ראשון לא קל להבחין בנושאו של התבליט. פיזאנו, כמקובל בימה"ב, הרכיב מספר סיפורים במסגרת אחת. הפינה השמאלית של התבליט מתארת את הבשורה, באמצע הולדת ישו. הבתולה שוכבת על יצועה, יוסף קורס בפינה ושני משרתים עסוקים ברחיצת התינוק. דומה שעדר כבשים דוחף אותם, אלא שהללו שייכים לסיפור הבשורה לרועים, המתואר בפינה הימנית העליונה, שבה מופיע ישו, שוב, כשהוא באבוס. למרות התיאור המבולבל, הפסל השתדל להתאים לכל אפיזודה את המקום הראוי לה ואת הפרטים החיוניים. לראשונה ישנה התבוננות בטבע, כמו תיאור התיש בפינה הימנית המגרד את ראשו בטלפו. תיאור הראשים ומלבושי האנשים מצביע על ניסיון ללמוד את הפיסול הקלאסי. ג'וטו ההתפתחות בציור איחרה אף יותר. ומקובל לראות בצייר ג'וטו די-בונדונה כפרק חדש בתולדות האמנות.
 יצירותיו הנודעות ביותר הן ציורי הקיר (פרסקאות) שנעשו בסביבות שנת 1306 בכנסיה קטנה שבעיר פאדובה (צפון איטליה) המתארים סיפורים מחיי הבתולה הקדושה וישו. מתחתם צייר ג'וטו דמויות המגלמות את המידות הטובות ואת המידות הרעות כשהוגים היו בקתדראלות הצפוניות. סיפור הבשורה למריה
 אלוהים שולח את המלאך גבריאל לבתולה
 אלוהים שולח את המלאך גבריאל, פרט
 גבריאל נשלח ע"י אלוהים
 הבתולה מקבלת את הבשורה סצנות מחיי ישו
 הכניסה לירושלים
 הסעודה האחרונה
 הצליבה
 יום הדין
 יום הדין, פרט סוג ציור נוסף שהתפתח בתקופה היה ציור על עץ. אצילים ועירונים אמידים הזמינו ציורים קטנים למטרות תפילה בבתיהם, אנשי הכמורה הזמינו תמונות גדולות יותר לכנסיותיהם. תמונות אלו הוצגו כיחידות מעל המזבח, או מחוברות יחדיו זו לצד זו (פוליפטיכון). דוגמא לכך הוא ציור הצליבה של ג'וטו, 1290-1300, פירנצה.
 גופו של ישו מעוצב בפיתול, הנמשך גם בראש השמוט. הזרועות יוצרות פיתול אחר, מנוגד לקודם. ג'וטו לא נתן דעתו לכללים הגותיים שכפו מקצבים קווים וערכים אסתטיים טהורים. הוא מוסר את העומק והגמישות של גוף האדם ומבליט את יסורי ישו, אגב הקפדה על פרטים אנטומיים ושימוש בטכניקה של אור וצל. צ'ימבואה Cenni di Pepo (Giovanni) Cimabue צייר ואמן פסיפסים מפירנצה, ידוע בזכות היותו המורה של ג'וטו. נחשב לאחרון הציירים האיטלקיים שציירו בסגנון ביזנטי וחלוץ בגישה הנטורליסטית: הדמויות שלו היו בעלות פרופורציות והצללה מציאותית יחסית.
 1268-71, טמפרה על עץ
 צימבואה הצליבה פרט דוצ'יו Duccio di Buoninsegna צייר איטלקי, יליד העיר סיינה, שגם הוא נחשב לאחד ממבשרי הרנסאנס. אודותיו ידוע עוד פחות. עבודות הטמפרה היוו את הבסיס להתפתחות אסכולת הציור בעיר סיינה.
 1310 פנל עץ הצליבה, פרשנות אישית של שלושת האמנים אצל גו'טו כמו אצל צ'ימבואה הצלב מהווה מוקד התמונה אך איננו מתאר צלב מציאותי כי אם איקונה. בשניהם מלווים את ישו משני הצדדים דמויות תחומות בריבועים. משמאל מריה הבתולה, האם ומימין קדוש, סביר להניח ייצוג של אחד התלמידים. אצל שניהם הגוף מפותל והראש שמוט. התיאור האנטומי של ג'וטו אמנם נכון יותר מזה של צ'ימבואה (שעדיין שבוי בסכמות הביזנטיות, הגיאומטריות), יחד עם זאת, בצליבה מציאותית כובד הגוף מושך את הידיים כפי שמתואר אצל דוצ'יו. גם מנח הרגליים של צ'ימבואה חוטא למציאות. יחד עם זאת, מהות התיאור מתרכז בהבעות פניו של ישו. לצופה קל לזהות את היסורים והכאב. בציור של דוצ'יו מתוארים גם שני החוטאים האחרים שנצלבו ליד ישו. שם לקח לעצמו דוצ'יו חירות בלתי אפשרית, הן מבחינה מציאותית, והן מבחינת ספר הדגמים הביזנטי. גם הרקע הזהוב מחזיר את הצופה אל האמנות הביזאנטית הקלאסית. לסיכום: דמות האדם באיטליה של סוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14 מחזירה לאמנות את חשיבותו של התיאור הנטורליסטי ובכלל זה את תיאור גוף האדם ויחד עם זאת, איננה מוותרת על עוצמות הרגש, בדיוק כמו בתקופה הרומית.
|
