בטבע שלנו אנחנו מכינים את עצמנו לאסונות. אולי זה משהו שאנחנו סוחבים איתנו כישראלים למודי שואה ופוגרומים.

כנראה שזה ההסבר לגל התגובות שקיבלתי כשהחלטתי לפתוח עסק עם שניים מחבריי הטובים ביותר. תגובות כמו: איזה אומץ! וכמה מסוכן לעבוד עם חברים! וחשבתם מה יקרה אם זה לא יסתדר? היו רק חלק קטן (אך משקף) מתגובות הסביבה.

חשבתי איזו שכונה קטנה וכנה זו החברה הישראלית. איך לא מפחדים לנסות להפחיד אותך. וכמה לגטימציה להעיר ולהתערב...

 הרי לו הייתי מאורסת לא היו אנשים באים ואומרים איזה אומץ! וחשבת מה יקרה אם זה לא יסתדר? הרי אין הסכם מחייב מזה.

מה יש בו בעולם העיסקי שגורם לאנשים להיבהל מהשילוב של אהבה, חברות ועסקים.

כשכסף נכנס לתמונה דברים נהיים קצת יותר מורכבים. אומרת הסביבה כולה. אמת.

כך גם הרגשתי שאני ובן זוגי הפסקנו להיות חברים והפכנו נשואים. פתאום לא רק כיף...

פתאום דופקים חשבון (ועם אפס מודעות כלכלית שאיתה אני באתי גם לא מעט דופקים את החשבון) אבל זה חלק מההתבגרות, חלק מההתפתחות האישית והזוגית. לז'רגון הזוגי נכנסות ומפריעות מילים ומשקולות כגון: משכנתא,ארנונה, הוצאות ...

אבל יש משהו בביחד הזה שיוצר שותפות אמיתית.

כך זה גם בעסקים. לצד התרגשויות מלקוחות חדשים, לצד התמודדויות עסקיות, לצד ארוחות צהריים משותפות ושיחות לילה מאוחרות על קונספט שמגיע, נכנס גם העניין הכלכלי. נכון הוא יכול להעיב. הרצון להרוויח והצורך להוציא הוא לא רק עינייני הפרטי.  צריך להיות מבוגר אחראי ולהבין מילים כמו סדר עדיפויות ותכנון כלכלי.

.

אבל כמה כיף.כמה מספק, כמה מרגש זה להתבגר לתוך זה וללמוד את כל זה דווקא עם הקרובים אליך ביותר.

אז פעם הבאה שתפגשו מכר שמספר לכם: אני הולך לפתוח עסק עם חבר! חייכו אליו, פרגנו ותגידו: איזה מדהים יהיה לכם להצליח ביחד! אה. וגם כמובן תעזרו לו להצליח ולהביא עוד ועוד לקוחות חדשים.