חלקיק מזה / יעל פריאל
חלקיק מזה /יעל פריאל
ואם הייתי יכולה הייתי ללא ספק. לוקחת הכל תובעת לעצמי בעוז את מה ששלי, מעצם היותי בכל מה שמרגיש וחי בי מבפנים.
תובעת, כפי שבחיי הרגשתי לא אחת - נתבעת.
אבל הדים הנזרעים לחלל לא תמיד נקלטים בו. הופכים לפרי הבשל, האהוב המתקבל
כך שבסוף היום שבים אלי. כל אותם החלקים הבאים - ממני ואלי
מתמקמים להם מחדש. בודקים אם נוח, ומה המצב ??
ואולי כשישבו שם היטב. מקץ ימים הרבה (או מוטב דקותיים) מונחים במקומם כבר פחות ישנה מה מזה גם מפעפע לליבו של מי, שזה לא יהייה.
© כל הזכויות שמורות ©
ולנוחות המשתמש/ת, הסבר קל:
אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים, הוא הצורך שיקבלו אותנו, שיאהבו אותנו כפי שהננו. עם הצורך הזה נולד הרבה פעמים (מילדות ממש) דפוס הריצוי. דפוס התופס אותנו במכלול יחסנו האישיים, בין אם בעבודה, עם חברים, משפחה וכמובן גם עם בני זוג.
אולם מול הדפוס המובן הזה והלעיתים, בעיקר כשהוא בא במנות גדושות כשצריך וגם כשלא ממש נדרש, קיים גם הצורך שלנו בקבלה עצמית. קבלה שאינה מותנית במה שיאמרו אליינו, אם ננהג כך או אחרת.
ככל שאנו מתבגרים, ככל שהבטחון ותחושת הערך העצמי שלנו מבוססת יותר וככל שאנו עוברים תהליכי צמיחה והתפתחות או מודעות עצמית, אנו מבינים שהאדם עליו אנו צריכים להיות מקובלים יותר מכל - הוא לא אחר מאשר אנו עצמנו.
היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו לקבל את עצמנו כפי שאנו, באי מושלמותנו, ולהרגיש בתוך כך שלמים עם כל מי ומה שאנו (כל אותם החלקים שבתוכנו, האהובים וגם אלו שפחות ) כך פחות ופחות חשוב גם הצורך בריצוי ובקבלה, המגיע מהסביבה.
והדגשתי את המלה פחות, מאחר ואנו חיים בין אנשים וכפי שלא טוב להשתדל לרצות את מי שזה לא יהייה, גם כשזה לא מרגיש לנו נוח מבפנים, כך גם הקיצוניות מהצד השני - קרי, לשים פס על רצונם ורגישותם של אנשים אחרים, הנמצאים עמנו בקשר כל שהוא (גם אם שיטחי), בתואנה שאנו עושים - רק מה שנוח לנו, ומתי שזה מתחשמק לנו, גם הם אינם מתכון ליחסים הרמוניים עם הסביבה ובסופו של דבר עם עצמנו.
זוכרים את הרמב"ם שדיבר על שביל הזהב, וכמה שאני מסכימה עם דעותיו. האמת והשקט אינם נמצאים לעולם בקצוות או בקיצוניות, של שום צד שהוא.
סופ"ש נעים לכולנו. שלכם עם חיוך, יעל.
מאמנת אישית מוסמכת ומנחת סדנאות להתפתחות אישית בקבוצות קטנות, ובאווירה שלוקחת אותנו היישר אל הבית - אל עצמנו :):) |
