קצת בגרון...."

זוהי תגובתי לדיון שהעלה "צביאל רופא" בקהילה "העניין בטיפול" בנושא הנ'ל-

ובאשר לנושא "פרידות"- פרידות הן נושא מרכזי בחיינו במעגלים שונים ורבים. בטיפול אנו עוסקים בנסיון להבנות חוויות מתקנות,אחת מהן היא הפרידה. כפי שכתבת בפוסט-האנלוגיה של "עוף גוזל",אהובה עליי. עד כמה שהיא עצובה, היא משחררת ומאפשרת ואף נעשית מתוך אהבה ודאגה. לא יודעת מה זה פרידות ש"נכפות"- אני משתדלת לאורך כל תהליך הטיפול לעצור מדיי איזה זמן ולעשות הערכה- היכן מצוי המטופל? מה השיג? על מה היה רוצה להמשיך לעבוד? וכשעולה שאלת "סיום טיפול"-היא מועלית לדיון עם המטופל ומיושמת בהדרגה כפי שהחליטו יחדיו. אני מדברת על אוכלוסיה מתפקדת,ברור שעלולה להיווצר תלות-על כן, אולי אנקוט בגישה יותר ברורה ל-מדוע חשוב לסיים את הטיפול. אולם "לכפות"? -לא ממש יורדת לסוף דעתך. במסגרות לבריאות הנפש, לפחות באלו שאני עבדתי בהן- בחוזה ההתחלתי נמסר למטופל תאריך משוער של סיום הטיפול (עד שנה, לדוגמא) אני רוצה להעלות כאן,גם את הצד שלי כמטפלת/פסיכותרפיסטית- מכתבות שקראתי אצלך נוצר בי הרושם, וסליחה אם אני טועה, שהמטפל לשיטתך הוא קר, לא מעורב רגשית. אני לא מתחברת לצד הזה. ההיפך הוא הנכון-אם איני מצליחה להתחבר,לסמפט ואף לאהוב את המטופל-לא אמשיך לטפל בו. ונושא הפרידה-אינו קל כשנקשרים- הרבה פעמים אני מוצאת עצמי חושבת "מעניין מה קורה עם חייו של פלוני" אולם התפקיד שלי תם בחייהם ואני חייבת לשחרר ולא להקשיב לצרכים האישיים שלי.