כותרות TheMarker >
    ';

    שדות

    מכחול הזמן מצייר את עור הלב

    0

    אִמָּא

    26 תגובות   יום חמישי, 11/11/10, 17:44

    הַמָּזוֹן מִתְחַמֵּם וְהוֹלֵךְ

    אֶת הַתַּבְלִינִים אָנוּ גַּם מְכִינִים

    נִרְאָה כִּי הַכֹּל מוּכָן לַסְּעֻדָּה

    וּכְמוֹ בְּמִסְעָדָה, אָנוּ בּוֹדְקִים אֶת הַמְּחִיר.

     

    הַאִם זוֹ סְעֻדָּה עִסְקִית?

    הַאִם אֲרוּחַת צָהֳרַיִם שֶׁל מְזֵי רָעָב?

    הַאִם אֲרוּחַת עֶרֶב שֶׁל יוֹם הֻלֶּדֶת?

    אוּלַי שֶׁל חֲגִיגַת יוֹם נִשּׂוּאַיִךְ?

     

    הַבְּחִירָה הִיא תָּמִיד שֶׁל מִישֶׁהוּ

    לִפְעָמִים שֶׁל שְׁנַיִם

    לִפְעָמִים הַחֲבֵרִים הִמְלִיצוּ בְּחֹם

    וְיֵשׁ שֶׁבְּמִקְרֶה נִקְלַעְנוּ לְאוֹתָהּ פִּנַּת רְחוֹב.

     

    כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סְעֻדּוֹת תִּכְנַנְתִּי

    בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה מְסִבּוֹת נָטַלְתִּי חֵלֶק

    לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה אֵרוּעִים הֻזְמַנְתִּי

    וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.

     

    לֹא לָמַדְתִּי לֶאֱרֹג אֶת בְּגָדַיִךְ

    לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְבַשֵּׂם אֶת מַלְבּוּשַׁי

    לֹא עָמַלְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם לִרְכֹּשׁ אֶת הַמִּצְרָכִים

    וּכְבָר חַיָּבִים לְהוֹרִיד מֵהָאֵשׁ וּלְהַגִּישׁ.

     

    אוּלַי לֹא הִבְרַקְתִּי בַּכְּתִיבָה וּבְכַוָּנָה

    אוּלַי גִּבַּבְתִּי מִלִּים פְּשׁוּטוֹת לִכְדֵי רְגָשׁוֹת

    כִּי אֶת הַהַלְמוּת שֶׁאַתְּ מְבִיאָה לִי

    קָשֶׁה לִי לְנַסַּח לִדְמוּת נְשִׁימוֹת.

     

    רַק נַעַל זְכוּכִית עָדִינָה בַּאֲרוֹנִי

    וְהִיא וְהַמַּלְבּוּשִׁים הַחֲסֵרִים

    מְסַמְּנִים לִי אֶת הַתַּמְרוּר

    מִזְרָחָה אֲנִי פּוֹסֵעַ אֵלַיִךְ.

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/11/10 19:22:

      צטט: sucara 2010-11-16 11:14:24

      מאוד מרגש
      וזה זמן חשוב
      המקום שמתאפשר חיבור נוסף, כמו פיוניות שמוצאות את מקומן בפאזל של עולם הרגש והזיכרון החושי, לא פלא שכתבת הסעודה של חייך. ועדיין המארג האסוצייטיבי שלך הוא פלא.

      ___________________________

      אני מקושש חומרים למארג האסוצייטיבי שלי... תודה :))

      כמו שכתבתי את השיר הזה כך הוא נולד.

      טפטוף קטן שנתתי לו מקום והוא גדל בתוכי עד שנהיה כפרץ ריחות וטעמים, רגשות וחסכים...

      עתה עלים בי מלאים וגדושים וחזקים הרבה יותר.

      תודה המון. לך...  

        16/11/10 11:14:
      מאוד מרגש
      וזה זמן חשוב
      המקום שמתאפשר חיבור נוסף, כמו פיוניות שמוצאות את מקומן בפאזל של עולם הרגש והזיכרון החושי, לא פלא שכתבת הסעודה של חייך. ועדיין המארג האסוצייטיבי שלך הוא פלא.
        15/11/10 10:49:

      צטט: הלנה היפה 2010-11-14 21:45:14

      רַק נַעַל זְכוּכִית עָדִינָה בַּאֲרוֹנִי
      וְהִיא וְהַמַּלְבּוּשִׁים הַחֲסֵרִים

      כמה נפלא תארת את הגעגועים לאמא הנסיכה העדינה שלך, שרק נעל זכוכית נותרה ממנה. כל כך הרבה רגש במלים הפשוטות, לכאורה.
      תודה חבר
      לאה

      ______________________

      תודה לאה.

      ודווקא בימים אלה אני כותב עליה, משום ששמה שוב נישא בליבי ובשפתיי... 

        14/11/10 21:45:
      רַק נַעַל זְכוּכִית עָדִינָה בַּאֲרוֹנִי
      וְהִיא וְהַמַּלְבּוּשִׁים הַחֲסֵרִים

      כמה נפלא תארת את הגעגועים לאמא הנסיכה העדינה שלך, שרק נעל זכוכית נותרה ממנה. כל כך הרבה רגש במלים הפשוטות, לכאורה.
      תודה חבר
      לאה
        14/11/10 14:16:

      צטט: סיגל ל .פ. 2010-11-14 10:23:41

      יפה ומרגש!

      ______________

      תודה סיגל :)) 

        14/11/10 10:23:
      יפה ומרגש!
        14/11/10 01:47:

      צטט: גליתוש. 2010-11-13 06:25:30

      זה יפה האמא הנסיכה שלך.

       _____________________

      תודה גליתוש שכך ראית...

        14/11/10 01:46:

      צטט: צבע השרב 2010-11-12 21:21:45

      וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.

      קשה לי לנסח לדמות נשימות


      ובכל זאת דרך המזון המתחמם, התבלינים, ההתכוננות

      וההתכווננות אתה מביא את הקורא

      עד לנעל הזכוכית

       

      צ"ה

      ________________________________

      כך קיוויתי.  כמו נקודת מפגש שבה הקורא יכול להביט אל נקודה פנימית שבי...

      תודה לך צבע השרב 

        13/11/10 06:25:
      זה יפה האמא הנסיכה שלך.
        12/11/10 21:21:

      וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.

      קשה לי לנסח לדמות נשימות


      ובכל זאת דרך המזון המתחמם, התבלינים, ההתכוננות

      וההתכווננות אתה מביא את הקורא

      עד לנעל הזכוכית

       

      צ"ה

        12/11/10 21:09:

      צטט: אביה אחת 2010-11-12 18:24:20

      שדות קום

      ללא מילים
      זה כמו שכשאני עולה לבית העלמין
      אומרת לאמא - שם -
      אולי זה לא זר הפרחים ש....
      אבל מביאה עם המון אהבה
      סתם כי נזכרתי
      כי זה היה ..היום
      שבת מחבקת

      הקפה נטול..

      ________________________

      תודה כפולה שהגבת.

      כאן והיום.

      אמא ואני, הסיפור שלא נגמר.

      ובימים אלה אשא את שמה איתי תמיד...

      חיבוקים

        12/11/10 21:07:

      צטט: debie30 2010-11-12 18:09:57

      אוּלַי לֹא הִבְרַקְתִּי בַּכְּתִיבָה וּבְכַוָּנָה
      אוּלַי גִּבַּבְתִּי מִלִּים פְּשׁוּטוֹת לִכְדֵי רְגָשׁוֹת
      כִּי אֶת הַהַלְמוּת שֶׁאַתְּ מְבִיאָה לִי
      קָשֶׁה לִי לְנַסַּח לִדְמוּת נְשִׁימוֹת.

       

      הערגה מורגשת בכל עוצמתה,

      כתיבתך מעודנת ומרגשת

      תודה 

       

      שבת שלום

      דבי

       

      (עדיין אין *** )

      _______________________

      תודה לך דבי שאת קוראת את המילים כך...

      שבתשלשקט :)) 

        12/11/10 21:05:

      צטט: מיקית 2010-11-12 17:42:31

      הערגה המבוטאת מתפתחת כל כך יפה בתוך המילים המקדמות לעבר שיא הריגוש שיש בו משהו קסום ואגדי. והמזרח יכול להיקרא גם כשיר ערגה לירושלים.
      יפה.

      _____________________

      (וחשבתי שהלכת לאיבוד... :)

      כן, אולי לירושלים שבי...

      אמא, כלפעם מחדש אני סולל אליה דרך .

      תודה :))

        12/11/10 21:03:

      צטט: ashorer 2010-11-12 12:34:31

      כל הכנת הסעודה הזאת מביעה את הערגה

      ומה יותר מנעל זכוכית כדי לדעת שזו היא...

      כוכבים? תקלה

      ___________________________

      כי זו הדרך להתחבר אל אמא.

      דרך דאגת האוכל..

      לכל אחד יש מכשיר מדידה, לי יש נעל זכוכית...

      תודה אשר :)

        12/11/10 21:00:

      צטט: עמליה אביטל 1234 2010-11-12 12:33:37

      שיר מאוד עדין ומרגש, כמו שאמרו לפניי כאן,

      --------------------------------

      תודה לך עמליה.

      חשבתי שאסתתר מתחת למילים... 

        12/11/10 21:00:

      צטט: ruthy 2010-11-12 12:30:09

      לאן זה מזרחה? חחחח....

      לא חולקו לי כוכבים לצערי...

      ---------------------------------------

      לא, איני חי כמוך מזרחה לישראל.

      אך כן ממערב לה.

      מזרחה זה הבית שהיה...

        12/11/10 20:57:

      צטט: dafone 2010-11-12 00:21:34

      כמה עדינות יש בשיר הזה,
      כמה התכווננות:
      וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.
      מתרגש ובא מתוך בחירה, ודרכי רצופה תמרורים שהותרת בי
      והכיוון מזרח וממנו נגזר הטעם, הוא התיבול, בושמם של הבגדים, טעמה של ארוחה.

      ויש כאן פנייה אל כל החושים.

       

      למרות ההיעדר, נותרה מפה בנפש, נותרה התבנית.

      וכאמא, אני שואלת נפשי שגם בניי יזכרו את הטעמים, את התבלינים שליוו את שנות צמיחתם,

      שאהיה עבורם זיכרון שהוא חגיגה, חגיגת החיים שלהם עצמם.

       

      כמה מופלא.

       

      דפנה.

       

       

      (לככב אוכל רק מחר לצערי).

      __________________________________

      קשה לי לכתוב על אמא משום שהיא ידעה לדבר באוכל ובגדים, לא ברוח.

      ומהמקום שלה ניסיתי להתחבר ולאט לאט הגעתי... מטעם אל תחושה עוטפת ואליה.

      אמא היא חגיגה שבי שלא נפסקת ורק מתגברת.

      תודה לך דפנה על המילים וההבנה והמבט שמתחת למילים... :))

        12/11/10 20:53:

      צטט: לי ע 2010-11-11 20:33:49

      זה טקסט מתעתע, כי "אולי לא הברקת בכתיבה" אבל בעצם כן, ככל שמתקרבים לסוף השיר יש התרגשות כזאת דקה אבל עצומה כמו של זריחה...
      "המלבושים החסרים". מושג מאוד טעון ומסתורי. כאילו מזמין אגדה שלמה שתיכתב עליו...
      ומעניין לקרוא עוד משלך בסגנון הזה.

      ___________________________________

      כך בדיוק נבנתה בי ההתרגשות באותו היום.

      מכתיבה שהיתה כה רחוקה מאמא אל אמא.

      וככל שהתקרבתי הייתי איתה ועם כל מה שיש בי ואינלי ממנה...

      תודה לך לי :)) 

        12/11/10 18:24:
      שדות קום

      ללא מילים
      זה כמו שכשאני עולה לבית העלמין
      אומרת לאמא - שם -
      אולי זה לא זר הפרחים ש....
      אבל מביאה עם המון אהבה
      סתם כי נזכרתי
      כי זה היה ..היום
      שבת מחבקת

      הקפה נטול..
        12/11/10 18:09:

      אוּלַי לֹא הִבְרַקְתִּי בַּכְּתִיבָה וּבְכַוָּנָה
      אוּלַי גִּבַּבְתִּי מִלִּים פְּשׁוּטוֹת לִכְדֵי רְגָשׁוֹת
      כִּי אֶת הַהַלְמוּת שֶׁאַתְּ מְבִיאָה לִי
      קָשֶׁה לִי לְנַסַּח לִדְמוּת נְשִׁימוֹת.

       

      הערגה מורגשת בכל עוצמתה,

      כתיבתך מעודנת ומרגשת

      תודה 

       

      שבת שלום

      דבי

       

      (עדיין אין *** )

        12/11/10 17:42:
      הערגה המבוטאת מתפתחת כל כך יפה בתוך המילים המקדמות לעבר שיא הריגוש שיש בו משהו קסום ואגדי. והמזרח יכול להיקרא גם כשיר ערגה לירושלים.
      יפה.
        12/11/10 12:34:
      כל הכנת הסעודה הזאת מביעה את הערגה

      ומה יותר מנעל זכוכית כדי לדעת שזו היא...

      כוכבים? תקלה
        12/11/10 12:33:
      שיר מאוד עדין ומרגש, כמו שאמרו לפניי כאן,
        12/11/10 12:30:
      לאן זה מזרחה? חחחח....

      לא חולקו לי כוכבים לצערי...
        12/11/10 00:21:

      כמה עדינות יש בשיר הזה,
      כמה התכווננות:
      וְהִנֵּה מִתְרַגֵּשׁ אֲנִי לַסְּעֻדָּה שֶׁל חַיַּיִךְ.
      מתרגש ובא מתוך בחירה, ודרכי רצופה תמרורים שהותרת בי
      והכיוון מזרח וממנו נגזר הטעם, הוא התיבול, בושמם של הבגדים, טעמה של ארוחה.

      ויש כאן פנייה אל כל החושים.

       

      למרות ההיעדר, נותרה מפה בנפש, נותרה התבנית.

      וכאמא, אני שואלת נפשי שגם בניי יזכרו את הטעמים, את התבלינים שליוו את שנות צמיחתם,

      שאהיה עבורם זיכרון שהוא חגיגה, חגיגת החיים שלהם עצמם.

       

      כמה מופלא.

       

      דפנה.

       

       

      (לככב אוכל רק מחר לצערי).

        11/11/10 20:33:
      זה טקסט מתעתע, כי "אולי לא הברקת בכתיבה" אבל בעצם כן, ככל שמתקרבים לסוף השיר יש התרגשות כזאת דקה אבל עצומה כמו של זריחה...
      "המלבושים החסרים". מושג מאוד טעון ומסתורי. כאילו מזמין אגדה שלמה שתיכתב עליו...
      ומעניין לקרוא עוד משלך בסגנון הזה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      שדותקום
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין