כמו ציפור פורשת כנפיה אל הדרור, אל החופש

תרה אחר נופים קסומים ומרהיבים. 

גומעת ממי הנהר הזורמים, הזכים והצלולים,

עוצמת עניים ומקשיבה לרחשי המים הגועשים המתנפצים על סלעים,

כמו מוזיקה ערבה לאוזן, אלו צלילי הטבע, מאזינה להם מיום שנולדה.

חשה בטיפות הקרות הזולגות על ראשה. 

מתעייפת, עוצרת, מחפשת מנוחה על ענף ירוק ארוך ומפותל

היא אינה מבחינה בסכנה האורבת מכל עבר.

ולפתע כאב חד מפלח את גופה,

הכנף פצועה, מדממת, היא ממררת בבכי שקט

מחפשת מחסה, פינה קטנה, שם תוכל להניח את גופה הרצוץ והעייף

אוזרת כוח ללקט ענפים ,לבנות לה קן, מקלט, בית.

וכשיגיע הרגע הגדול היא תפרוש שוב כנף

ותעוף אל האופק הרחוק, אל השמים הכחולים

בין עננים לבנים, בין קרני השמש הנעימים, הזהובים

הדרך ארוכה ומייגעת אך היא לא תביט שוב לאחור

היא תעוף הרחק הרחק מכאן אל החופש אל האור!

גלית מעוז