פוסט על סרטים במסווה של נוסטלגיה משפחתית זולה
סבי זצ"ל היה איש חכם, ואומרים שעבר את גיל 100. היה לו זקן ארוך לבן, מקל הליכה מעץ עם קצה מגומי, וקסקט שחור שהיה מחביא בו סוכריות לתת לנו הנכדים. לא הכרתי אותו היטב כי הייתי רק בן חמש, אך לפני מותו קרא לי אל חדרו. עמדתי מבוייש ליד המיטה, וסבא סימן לי להתקרב כדי שיוכל ללחוש. ניגשתי, הוא קירב את פיו לאזני, ואז, בלחישה רצוצה, אמר לי את המשפט החכם ביותר שאי פעם שמעתי. אני לא יודע מה הוא היה, כי אינני דובר מרוקנית.
עכשיו שלכדתי את תשומת הלב שלכם עם קצת נוסטלגיה מושתנת בגרוש, שזה הטריק הזול השני הכי נפוץ לסחיטת תשומת לב בקפה דה-מרקר (הראשון הוא להיות אישה), אספר על הסרטים שראיתי לאחרונה.
בשבועיים האחרונים חטפתי איזה וירוס מזדיין שהשבית אותי עם חום גבוה ועייפות רצח, אבל יצא לי לקרוא הרבה ובעיקר לצפות במלא סרטים מעולים שחיכו לי, קלאסיים ויותר חדשים. להלן רשימה עם המלצות.
1. CRUMB קראמב - במאי: טרי זוויגוף (1994)
סרט תיעודי על אמן הקומיקס רוברט קראמב, האמנות ההזויה (ולעתים קרובות אירוטית) שלו, והמשפחה המעונה והחולנית ממנה בא. נדיר לצפות בסרט ולהיות מוצף בו זמנית גם בפאתוס וגם בחרמנות. חצי מהסרט הוא תקריבים על הציורים של קראמב, ועדיין זה מרגיש כמו סרט תזזיתי וחסר מנוח. יש משהו במוח של הבנאדם הזה.
2. Duck Soup מרק ברווזים - האחים מרקס (1933)
גראוצ'ו בתור מטורף המתמנה לנשיא מדינה פושטת רגל. סרט קצר יחסית (שעה וקצת), עם מסר פציפיסטי מעורפל, בו ה"עלילה" היא לא יותר מאמתלה רופפת לאינסוף שטיקים של האחים מרקס - כולל סצינת המראה המפורסמת. סרט כיפי.
3. A Serious Man יהודי טוב - האחים כהן (2009)
לא יודע כמה אהבתי את הסרט הזה. יש כמה אנשים שנשבעים שהוא גאוני, וחבר אחד שלי אמר שהוא ההגדרה הקולנועית הכי מושלמת שאי פעם ראה לנפש היהודית. אוקיי. יכול להיות. אולי אצפה בו שוב. הבנתי שהוא אמור להיות קומדיה שחורה. הקטע שהכי הצחיק אותי היה הפאנץ' בסיפור על הגוי עם האותיות בשיניים.
4+5. The Maltese Falcon הנץ ממלטה (1941) + The Big Sleep התרדמה הגדולה (1946) - שני פילם נואר עם המפרי בוגרט
תמיד רציתי להשלים את החור הזה בהשכלה, והנה עשיתי את זה והיה כיף. מסתבר שבוגרט היה שחקן מעולה, ובתור בלש פרטי בשני הסרטים (הראשון ע"פ דשייל האמט, השני ע"פ ריימונד צ'נדלר), הוא ממש, אבל ממש קוּל. חוץ מזה ב-The Big Sleep יש פול כוסיות - ולא כוסיות מעפנות כמו שתמיד חשבתי שיש בסרטים משנות ה-40, אלא כוסיות על אמת. העלילה שלו מסובכת מדי בהשוואה לנץ ממלטה, אבל שווה בשביל המשחק, הכוסיות, והדיאלוגים הענקיים בין בוגרט לבין מי שהפכה למשת"פית האגדית שלו, לורן בקאל. שגם היא כוסית, אבל עם פרצוף מיוחד כזה.
6. Dr. Strangelove ד"ר סטריינג'לאב (1964) - סטנלי קובריק או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה.
צפייה מחודשת בקומדיה הזו של קובריק, בה פיטר סלרס שיחק שלושה תפקידים שונים. לא שהוא הכשרון הקומי היחיד שם: ג'ורג' סי סקוט בתפקיד גנרל המטה טרג'יסון, ואף יותר ממנו סטרלינג היידן בתפקיד גנרל ריפר בעל האובססיה ל"נוזלי הגוף היקרים שלנו", שניהם גאונים. אין הרבה מה לומר - זהו אחד הסרטים המושלמים ביותר שאני מכיר. כל שורה בו היא קורס בכתיבה. אני אצפה בו שוב.
כותרת חלופית: Nothing is Private
סרט מאתגר לצפייה על ילדה ערביה-אמריקנית עם שני הורים אנוכיים המגלה את המיניות שלה, בה בעת שגברים מבוגרים ונערים חרמנים מגלים אותה. הסרט מצליח להיות גם מלא אהבה וגם חסר רחמים ובוטה באותה נשימה, מה שבטח לא היה קל, ומסביר את התגובות המעורבות לו. אני אישית אהבתי. יש בו הרבה קטעים לא צפויים. ממליץ.
8. The Manchurian Candidate המועמד ממנצ'וריה (1962)
הגרסה המקורית לסרט מ-2004, שגם הוא מעולה. בגרסת 1962 יש את פרנק סינטרה במקום דנזל וושינגטון, את אנג'לה לאנסברי במקום מריל סטריפ, ואת לורנס הארווי במקום ליב שרייבר בתפקיד ריימונד שאו, החייל שטוף המוח המשמש לתככיה של אימו הפוליטיקאית. גם הארווי וגם שרייבר הצליחו להביא לתפקיד הזה איכות של נפש מעונה, אדם בודד וחסר כישורים חברתיים שרק רוצה קצת אהבה, אבל לא מקבל אותה בסוף. אני זוכר ששרייבר מאוד הרשים אותי כשצפיתי בגרסת 2004. גם הגרסה המקורית מותחת ומעניינת: כנראה שסיפור טוב (שניהם על בסיס ספר של ריצ'רד קונדון) הוא סיפור טוב.
זה אחד הסרטים שראיתי כילד, ואולי עוד פעם בחצי עין מתישהו, אך מעולם לא צפיתי בו כמו שצריך. הפעם צפיתי בגרסת הבמאי, שאורכה קרוב לשלוש שעות. סיפורו של סָאלִייֶרִי, מלחין החצר הקנאי בווינה ששם לו למטרה להשמיד את הגאון השמימי שהוא מעריץ והבהמה שהוא מתעב, וולפגנג אמדאוס מוצרט. קשה לי לחשוב על סיפור שסופר קולנועית בעשור האחרון שמשתווה לסיפור הזה. הוא פשוט כל כך טוב. הייתי מת לשחזר את השנאה התהומית שפ. מוריי אברהם מעניק לסאליירי, או את הצחוק המטורף שטום הולסה מעניק לוולפגנג, אבל אי אפשר; זה כמו לנסות להלחין מוצרט.
10. Almost Famous כמעט מפורסמים (2000)
צפיתי אתמול בלילה. מבוסס על חייו של קמרון קרואו, במאי הסרט: סיפורו של נער מתבגר בתחילת שנות השבעים המקבל באורח פלא משימת סיקור ממגזין "רולינג סטון", ומצטרף לסיבוב הופעות של להקה שהוא מעריץ. אחד הדברים שהזדהיתי איתם הוא האבחנה של הסרט על מוזיקת הרוק כז'אנר מת, מכור, ממוסחר ומזויף. הם ראו את זה כבר אז, והיום בכלל אין מה לדבר. פרנסס מקדורמונד (אשתו של אחד מהאחים כהן) מדהימה בתפקיד האמא של בילי, המצליחה לייבש זרים ממרחק אלפיים ק"מ בטלפון כשהיא מתקשרת לומר לבילי לא לקחת סמים. אני לא רוצה להרוס, אבל... הוא בסוף לא לוקח סמים.
זהו. מקווה שהיה כיף.
--רז
|
