הנה הגענו שוב לחלק הבלתי נמנע והבלתי הנעים של הראיון. שלב "מה ציפיות השכר שלך?" בשביל מה צריך את זה?! היה כל כך נעים עד עכשיו. דיברנו על החיים, מעט על מזג האוויר, קצת על הכלכלה, כמה מילים על ספורט. היה נחמד... עד שהגיע הרגע המביך הזה. הרגע הזה שאני תמיד יודע שהוא יבוא ותמיד אני מופתע מחדש. אני מנסה למשוך עוד קצת את שיחת החולין ולהסיט את הנושא מציפיות השכר שלי לציפיות האליפות של קבוצת הכדורגל האהודה על שנינו. "מה ציפיות השכר שלך?" הוא מחזיר אותי למציאות האפורה. "ציפיות שכר שלי?!... אתה יודע, משכורת... תנאים סוציאליים" אני עונה לו.

"מה משכורת? מה תנאים סוציאליים?" הוא עושה את עצמו מופתע "תכף תבקש ממני גם ימי מחלה, ימי חופשה ודמי הבראה..."

"כן, ברור, שכחת גם את הנסיעות" אני מבהיר לו את זכויות השכיר שלי "אבל מעבר לזה, חשוב לי להמשיך את קרן ההשתלמות שלי וכמובן את הביטוח לאובדן כושר עבודה".

ההפתעה הראשונית של המראיין מתחלפת עכשיו בפרץ של צחוק. "אני אוהב אותך ילד" הוא מחמיא לי בלבביות "יש לך חוש הומור כמו שאני אוהב". הוא מגלגל על הלשון את הביטוי המצחיק בעיניו "קרן השתלמות..."  וצוחק במכל הלב והריאות עד שנשימתו נעתקת ונדמה לי שהוא הולך לחטוף שבץ ולהתפגר לי במקום.

"אבל אדוני" אני מנסה להרגיע אותו "מה כאן כל כך מצחיק?! אלו דרישות לגיטימיות של כל שכיר!"

הוא נרגע מעט ושואל אותי "תגיד, לאיזה תפקיד אתה חושב שאני מראיין אותך?"

"לרוצח שכיר" אני עונה לו.

"נו...?" הוא שואל.

"מה נו?!" אני עונה לו בתקיפות "לא רוצח עצמאי, לא רוצח פרילאנס, לא רוצח אווט-סורסינג, דיברנו בפירוש על רוצח שכיר, ש-כ-י-ר."

"טוב, טוב, הצדק עימך" הוא מתרצה "אני אדבר עם סיגי מהנהלת חשבונות לגבי התנאים הסוציאליים וקרן ההשתלמות, הייתי נותן לך גם את הביטוח אובדן כושר עבודה, אבל הפרמיות שחברת הביטוח לוקחת לנו ממש לא הגיוניות."