חלום חוזר. יש גוויה של אישה שאני לא מצליחה לקבור. בלילה היא בחדר השינה, מתחת לשטיח, מתחת לבלטות, עם ארי ודרצ'י, יושבת איתם בשקט.

בבוקר, היא שוכבת פרקדן על השטיח. בוהה בעיניים ריקות בתקרה והידיים שלובות לה על החזה.

לילה אחד לא טרחתי לקבור אותה. ביום, היא נסחבה איתי לכל מקום. אנשים ראו אבל התעלמו. חוץ מהשליח של הירקות. זה שהראש שלו גדול וכבד מדי ונוטה הצידה.

הוא אמר: "היא דומה נורא לשחקנית הזאת. נו. לא יודע איך קוראים לה."

"כן, שרית וינו-אלעד. כולם אומרים לי את זה. אבל היא הרבה יותר רזה."

"שימי אותה על העגלה ועליה את השקית עם העגבניות. שלא ימעכו."

אי אפשר לדעת כמה ימים יעברו עד שהיא תתנמק. זמן שאול.

"הגוויה זאת את," אומר לי בטלפון פותר החלומות שלי. "או מי שהיית עד עכשיו. תחשבי שהחלק הזה שלך מת אבל את מסרבת להיפרד ממנו."

"אם אני לא אצליח להיפטר מהחלק הזה, יתחיל להיות מסריח," אני מהרהרת בקול רם. "מה לעשות?"

"דוקטור סמי טורבו."

אל תנסו למצוא אותו בגוגל. וגם לא ב 144. פותר החלומות שלי מצא לי אותו דרך שש דרגות של הפרדה. שלוש מהן עברו במרכז אפריקה. דר' טורבו גר בקיבוץ תלאות.

הגעתי לשם והלכתי בעקבות פעמוני הרוח. סוחבת את הגוויה איתי לתוך חורשת אקליפטוס. הוא חיכה לי במרכז השביל. מדיסין מאן.

הנחתי את הגוויה במרכזו של מעגל אבנים כפי שהנחה אותי. ישבנו על שולי המעגל זה מול זה והוא כתש עלים ירוקים בקערת אבן תוך שהוא מזמזם לעצמו. כשקם, ניגש אלי, לקח מהעיסה הירוקה והאכיל אותי בעשבים המרים. אחר כך אכל גם הוא ומרח את מה שנשאר על המצח של שנינו. הוא גלגל חיתול בד, חשף שני רעשני דלעת, הושיט לי אחד מהם וסימן לי לעשות כמוהו. התחלנו להקיף את המעגל בדילוגים עם כיוון השעון ולנענע את הרעשנים בקצב אחיד.

חום התחיל לעלות מרגלי ולעלות בעמוד השדרה. נדלקתי כמו שרשרת נורות חג. תופים פעמו לי באוזניים, והעור שלי בער. הפה נעשה יבש והטעם המר העצים. האישונים ברחו למרכז, התגלגלו כלפי מעלה, העצים האדימו ואיימו לקרוס עלינו.

ואז קמה הגוויה והתחילה לנוע. בסיבובים סהרוריים במרכז המעגל. המדיסין מאן סימן לי לא להפסיק לנוע סביב. התחלנו לשיר נהמות עולות ויורדות. הגוויה התעוותה במה שנראה כמו ייסורים גדולים. מוכה בידי גוף ערטילאי, מתכווצת ומתרחבת, מתעקשת ומוותרת. "הכל תלוי בך," לחש קול באוזני. "את מחזיקה אותה כאן." שאבתי כוח מהרגלים והעליתי אותו לבטן. לחצתי מבפנים, מתוך הגוף עד שהתפוצצתי לגיצים. הגוויה נעלמה. גם אני נעלמתי. כנראה נרדמתי לשעות.

התעוררתי במרכז לטיפול הוליסטי של קיבוץ תלאות. שכבתי על מיטת טיפולים, גופי מרוח בשמנים ורוחי צלולה. דר' טורבו נכנס לחדר בחלוק לבן, מחייך. "נו, איך?" שאל. "מצוין," עניתי. "את חזקה כמו שור," הוסיף, "אני רק מקווה שהצלחנו לחבר אותך למציאות."