אז מה, לשכת הרמטכ"ל החליטה שהיא יכולה לחיות גם בלעדי! זו הייתה תקופה טובה, למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי שלא. אז הכל התחיל בריתוק מפגר... עוד אחד... עוד פעם... אז אף פעם לא הקלטתי דיון חוץ, כולם התלהבו מזה שהם שולחים אותי להקליט דיון חוץ, עושים לי טובה. הגענו למרכז רבין, אודיטוריום ענק! באמת שענק! והיינו צריכות להעביר מקרופונים מקצה לקצה, הסתבכנו שם עם הכל, חוטים ודבק... חיבורים ושקעים. בסופו של דבר, אדם אחד, חביב למדי, עזר לנו, חיבר איתנו את הכל והסביר לנו מהי הדרך הטובה ביותר. בסופו של יום, הלכנו הביתה, תשושות אך מרוצות.
למחרת, התברר שהיינו אמורים לחכות למפקדת שלנו, אז המפקדת קראה לאחראית עלינו, (חיילת באותה הדרגה, רק ש"קודמה" לתפקיד אחראית) ועדכנה אותה שאנחנו נשארות לשני לילות ושלוש משמרות כפולות.
כמובן, זה היה שוק מוחלט, לא ידעתי בדיוק על מה, ולמה. הודעתי בבית ואבא שלי התחיל עם המכתבים... הוא שלח מכתבים לכל הגורמים, שר הביטחון ואף נשיא המדינה.... במכתבים הוא טען שאינו מוכן שאשאר לישון בבסיס.
כמובן שהמפקדת קראה לי לשיחה, הראתה לי את המכתב ואמרה לי שאין לי ברירה, ואבא לא קובע. (די ברור לי) אז המפקדת סיכמה איתי שנדחה את הריתוק ביום. הגעתי הביתה, הלכתי לביקור רופא והוצאתי ג':).. נכון, נשמע אחד הדברים הנוראים ביותר לעשות, אבל זה כבר נעשה. הגעתי חזרה, שוב, אחרי שנחתי טוב בבית:)... הסיפור אם הריתוק נשאר שם, כאילו לא השתנה כלום. אבא כתב שוב מכתב, ושם כתב שאם אני לא אשתחרר הביתה, הוא ינקוט בכל אמצעי חוקי שיש ברשותו. אני כבר הבנתי שאין לי מקום בלשכה הזו... אמרתי לאחראית עלי, שאין טעם שאני אמשיך בתהליך החפיפה, כי את מקומי פה איבדתי כבר. היא הלכה למפקדת, במקום לבוא אלי, ואמרה לה שכך אמרתי. המפקדת קראה לי וצעקה וצרחה - היא זו שתחליט מתי אני הולכת! היא נתנה לי הכל, ולא אכפת לי!! היא שלחה אותי למשקית ת"ש, ואפילו לקבן. כך היא אמרה, במשרד שלה, כשהדלת פתוחה, שכולם שומעים. אני יצאתי משם, חזרתי לעבוד, הלכתי לשרותים ובכיתי דקות ארוכות....
המפקדת הגדולה (של המפקדת שלי) קראה לי לשיחה, היא אמרה לי שלפי מה שאבא כתב במכתב, היא מבינה שהיא לא רוצה להתעסק איתו, אין לה זמן ואפשרות. היא שולחת אותי ליחידה אחרת, ומבטלת את הריתוק. היא אמרה גם, שהתלונה שלי על המפקדת שלי, על כך שהיא צעקה עלי מול כולם, לא מוצדקת. המפקדת דיברה איתי, אולי הרימה את הקול, אבל זו זכותה.
לאחר מכן, הגעתי הביתה, עם כל ההרגשה הנוראית שהייתה עלי, היה עלי לצאת ל"חגוג" את יום השנה שלי ושל עדי, הוא השאיר את אישתו הנוטה ללדת בבית ובא איתי כדי "להיזכר בימים עברו...".. בדרך, הוא סיפר לי שהיא בהריון, נכנסו לוויכוח טיפשי ואמרתי לו לרדת מהאוטו. כשבלמתי, נכנסה בי מכונית מאחור.
התעוררתי אחרי כמה רגעים, אינני יודעת כמה. עדי כבר לא היה לידי, וגם לא היתה שום מכונית סביבי. הייתי לבד.
הגעתי הביתה, והקאתי בלי סוף, הבנתי שעברתי משהו. אמרתי להורים, ובשעה 5 בערך, (בלילה), פנינו לתל השומר. עברתי צילומים, CT ועוד בדיקות דם וכאלה, הכל תקין, אמר הרופא. זעזוע מוח קל, תוך כמה ימים הכל יהיה בסדר... קחי 4 ימים מחלה הוא אמר.
שלחתי את הטופס למפקד החדש שלי, סוג של קצין מיון, עדיין לא יחידה מסודרת. והגעתי לבסיס לאחר 4 ימים.
נמסר לי שאני משוייכת לחטיבת קשרי חוץ, ושהבסיס הראשי שלה נמצא בבסיס אביב, ברמת אביב. צחוק הגורל, בסיס סמוך למרכז רבין...
הגעתי לשם, והבנתי מהחיילים, שלרוב שולחים את החיילים לגבולות המדינה, בדרום בצפון ובמזרח. דיברתי עם הקצין מיון והוא אמר לי שבדיוק נפתח תקן בענף צפון אמריקה, ושם צריכים אותי, והענף יושב בבסיס הנ"ל. שמחתי כל כך, אבל לא ידעתי מה נפל בחלקי כל כך...
הגעתי ללשכה... המפקד שלי, ואו, אחד האנשים הטובים ביותר שזכיתי להכיר... הוא דיבר איתי בצורה כל כך מכובדת, כל כך עדינה... אני מעריצה את האדם הזה... הוא קיבל אותי לתפקיד והציב אותי במדור EUCOM, צבא ארה"ב שיושב באירופה, גרמניה.
אז, מעכשיו, אני מש"קית (ללא קורס) מדור EUCOM. מגיע לי כבוד לא?! :) מקווה שמעכשיו הכל יהיה לטובה... הרי, הייתי כבר בתחתית, אני מקווה... |