אני רוצה לסייג את דבריי מהתחלה ולומר שאני משתמשת במילה "כלבה" כביטוי כי הוא כבר שגור בפי אנשים, אני ממש לא מבינה איך חיה כמו כלב שהיא החיה הכי נאמנה בקיום שלנו יכולה להיות מטפורה לדברים רעים.

הבלוג חגג שנה לפני כמעט שבועיים וישבתי לקרוא לא מעט מהפוסטים שכתבתי והיה לי ממש כיף לקרוא ולראות איזה דברים עברו עליי וכאלה, בין היתר זה גרם לי לחשוב על מצעד הטמבלים איתם יצאתי בשנה וחצי האחרונים, אם זה לא היה כזה נדוש לכתוב ספר על דייטים וכו יכול להיות שהייתי יכולה לעשות מזה ספר מצליח, יש לי לא מעט סיפורים מזעזעים על אנשים שאי אפשר להבין מה לעזאזל הם חושבים.

חשבתי על זה שאולי אני משדרת משהו שקורא לכל הטמבלים להתקרב אליי, וניסיתי לחשוב מה אני עושה לא בסדר כי מעט הבחורים שהיו טובים אליי (ובמיוחד זה של חגי תשרי) הצלחתי איכשהוא לדפוק את זה במחשבה עצמית שלא מגיע לי כאלה בחורים טובים...

כשקשקשתי על זה עם אשת חיל נבונה היא אמרה לי "אחות, זה המחלה של הדור שלנו"... אנחנו, או לפחות אני יותר מידי התרגלתי ללבד שלי שכבר שכחתי איך זה להכניס מישהו פנימה. רגילה לחופש, להתניידות, למלא אנשים, כל הזמן במקום שבו אני נמצאת חושבת מה אני מפספסת במקום אחר... אני חושבת שדוגמא לזה אפשר לראות בדייטים... כל אחד שקוע בתוך הסמארט פון של עצמו, בודק מה קורה באותו זמן....

יצא לי לאחרונה להיות בדייט עם מישהו שדווקא חשבתי שהוא מציאה, אבל הוא לא עזב את האייפון שלו כל הדייט עד שכבר התעצבנתי... וזה היה אחרי שהייתה לי התגלות עם עצמי שגם אני חטאתי בזה בעבר, אבל הבטחתי לעצמי להפסיק עם זה... אבל אותו דייט כבר היה אבוד והבחור התברר כסוג של דפוק בלי שום קשר שנגמר בהמתנה לזה שכבר נזמין חשבון ונמצא מונית הביתה.

האמת היא שאני לא חושבת שאני יותר טובה, אני מזהה אנשים שהם טובים לי אבל נכנסת לפאניקות, פעם לא הייתי ככה, ופעם שייכתי את זה רק לבחורים אבל יצא לי להבין שזה לא רק אתם, זה גם אנחנו, ואולי זה באמת הפנים של הדור שלנו, רווקות, בילויים, פלירטוטים שבסוף מובילים לשיחה יחסית דלה....

אני חושבת שזה מתחבר לדעה הרווחת שמרב גירויים ויזואליים יש ליותר אנשים הפרעות ריכוז וקשב, אישית אני חושבת שזה בולשיט אבל אני יכולה להבין את הקשר. העניין הוא שאנשים לא מצליחים לחיות במקום אחד, וחבל, אם אני במקום אחד אני בכל מקרה לא יהיה באחר אז לא עדיף פשוט להיות שם גם נפשית?... אני מנסה לעבוד על זה.

אני מסתכלת על החברות שלי אלה שהתחתנו, עומדות להתחתן, או לפחות בזוגיות טובה, ותוהה מה הקטע שלי? למה אני כלכך מפחדת, בורחת מהר, מחפשת סיבות לברוח, לוקחת דברים בקלות... לא יודעת ,באמת שלא.אני לא ממהררת להתחתן ממש לא אני אפילו לא בטוחה שאני מאמינה בהן... אבל סתם תוהה איך זה שהשנה זה היה מצעד של אווילים\קמצנים\פסיכופטיים...אוי ויי זמיר.

מה שבטוח ,זה שזה "מחלה של דור".. לא ממש מעודד... נכון שאני צעירה ויש לי זמן וכאלה אבל אני תמיד תוהה אם אני הולכת וקופאת.... יש שורה משיר של אביתר בנאי מהזמן שהוא היה פחות "מחוזק"..-יש לי סיכוי..

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן

בתור בנאדם די רגיש, שבוכה הרבה כלכך... לפעמים אני באמת מרגישה קפואה. ואולי זה כי פשוט אף אחד לא הצליח להמיס את זה מספיק, והלב פשוט צריך לעבור סוג של הפשרה.

מה שמוביל לפוסט המשך... שייקרא שוויון

ואם כבר כלבים.. שוב.... כלביית גליל ים, ימי שבת 10:00-15:00 עשרות כלבים מחכים לטיול, ובוודאי לאימוץ

אבל אם אין ברשותכם היכולת לבוא לאמץ... בואו לכמה שעות, אפילו שעה, טיילו, תלטפו תאהבו, זה כבר מוכיח שהלב לא לגמרי קפוא.... הוא רק בהפשרה....

(איכשהוא השיר הזה גם קשור לכלבים.. הלוואי שיהיה גם להם סיכוי לבית)