מישהי אמרה לי לפני כמה שבועות שאין לי תחומי עניין. שכל מה שמעניין אותי זה כלבים ובחורים. בהתחלה נעלבתי. אחרי כמה שעות ממש נעלבתי ובימים לאחר מכן חשבתי על זה די הרבה בעלבון מוחצן. מה זאת אומרת, אין לי תחומי עניין? במה אני אמורה להתעסק, בדיוק? פוליטיקה משעממת אותי, בקולנוע אני תמיד אוהבת סרטים שאף אחד לא אוהב, אני לא קוראת ספרים בגלל שאין לי סבלנות, אני לא מטיילת בעולם כי אין לי כסף, ואין לי כסף כי אני מבזבזת אותו על קרמבואים ובגדים בקסטרו. פעם, כשהייתי צעירה, בערך בת עשרים ותשע, חלמתי לעבוד עם השימפנזים בספארי. זה נחשב לתחום עניין? ברור שלא עשיתי שום דבר כי מספיקים לי הבבונים שאני יוצאת אתם לדייטים, אבל בכל זאת, מותר לחלום. אני בהחלט יכולה לנהל שיחה אינטלקטואלית על רשתות חברתיות, נניח, או על סונטת ליל הירח של בטהובן, ואני בהחלט יודעת כמעט את כל לוח הכפל ואיך קוראים לכבשה הראשונה ששוכפלה, אבל זה לא באמת מעניין אותי. הייתי רוצה ללמוד אסטרונומיה, הייתי רוצה לעשות תואר, הייתי רוצה לרצות הרבה יותר דברים, אבל כלום. כנראה שאני לא מעניינת.

לפעמים התודעה מקישה לי על הכתף. לשנייה אחת אני מבינה מה אני באמת. גראס עוזר לתובנה הזו לטפס במעלה הגב, אבל אני כבר לא מעשנת אז רוב הזמן אטימותי במקומה עומדת. בחיים הרגילים שלי אני קצת ליאת, קצת דודה מלכה, קצת עירוב מבולבל של שתיהן, דחוסה היטב באריזה של גוף מוכר ונעים. אני יורדת על עצמי הרבה, בלי סוף כמעט, אבל זה רק בגלל שמותר לי. ואולי קצת כדי להנמיך ציפיות. ואולי קצת בגלל שרק אני יודעת איך נראים אחורי ירכיי באור הלא מחמיא של תאי המדידה בקניון גבעתיים, וזה נתקע לי בארובות העין ומסרב לצאת. אבל בתודעה הקטנה אני אוהבת את הגוף שלי נורא, כל חור וכל גומה. אני אוהבת לגעת לעצמי בכפות הידיים, לקמט אותן בלי שאף אחד רואה, לתת להן ציון שונה מדי יום. גם כשאני בוכה התודעה הזו מגיעה, אני יושבת על המיטה ומעוותת את הפרצוף, דמעות נופלות על הסנטר כשאני חושבת - תגידי, למה את בוכה, ועוד לבד, כאן, על המיטה? ואיך את מרגישה עכשיו, כשאת בוכה? זה משחרר אותך, ליאת? לא, אני עונה. אבל אני לא יכולה להפסיק. זה טיפשי ומקסים אותי. טיפשי ומקסים.

פעם חשבתי שאין חשובה מכנות. תמיד אמרתי הכל בפה גדול, צרחתי כל שטות, שיתפתי אותם בכל מה שמצאו ידיי המפשפשות באפרוריות ראשי. אבל כעת אני חושבת שזה לא כל כך כדאי. שלא כל בנזוג צריך לדעת עליי הכול, שלא כל חברה חייבת לשמור לי אמונים. שמותר לשקר, שקרים קטנים, מצוינים, שמצחיקים אותי, לבד. שמותר לרכל בלי להתחרט, שמותר לסתום את הפה ולבלוע גלולת שתיקה ממריצה ומתייפייפת. לא כל אחד צריך לדעת עם מי שכבתי, ועם כמה, ומתי, ואיך, ולמה. וכששואלים אותי מה השעה, אני לא חייבת לדייק על השנייה, מותר לי להיות קצת מעגלת. ואולי לא כל כך נורא להסתובב בבית עירומה, לא להכניס את הבטן, לקפוץ בסלון לצלילי חברת החדשות. אולי בפעם הבאה שיירד גשם אני לא אושיט לו כפות ידיים. אולי אני אושיט לו את גב היד, שיהיה לו לאן לזרום, מעבר למרפק ואל עצם הבריח. אולי אלו תחומי העניין שלי. אולי אני אישה של חלוקי נחל וצדפים בעולם של מטפסי הרים. אולי לא ממש נורא להאמין שכל מה שמעניין אותי זה כלבים ובחורים. אולי טוב לי להתעניין במה שאני אוהבת. אולי. מה אני יודעת.