ורוחות מלחמה . . . (פרק 3 ואחרון ).
ובבקר ההוא כשהיד הושטה, הושבה לאחור ריקנית, קלה, אך לא תם, שארית לא היתה, הפרי שגמל מבפנים.
ארוך הוא הגטו, צפוף הוא וצר. קוקוש מחיש צעדיו, גדול כבר הינו, נלקח לספר, יגזוז מחלפות תלתליו. יושב הוא על כיסא כצייתן, פניו חלקות ותמות, תינוק שנולד לתוך אש ועשן, ועיניו עצובות-חכמות. נושרות קווצותיו הלחות תלתלים, לחות גם עיני הספר, כמוהו היו פה רבים עוללים, רק קוקוש מהם עוד נותר. הא לך פרס, סוכרייה על מקל, נהגת יפה כגדול. קוקוש כלא מאמין מסתכל, כרגע יבלע את הכל. אך לא. נעצר הוא. סלח דודי נושא הוא את נפשו בשאלה, היש לך עוד סוכרייה לאימי? היש עוד אחת בשבילה? לא, ילד טוב, משיב לו רכות,לוחץ לו את היד הקטנה, ראה מגירות שכולן כאן ריקות, זו לי אחרונה אחרונה. אל תצטער, מפייסו הקטן, כולה לא אטול לעצמי, מיד תיווכח אעשה זאת כבר כאן,אותה אחלק עם אימי.
ורוחות שבחוץ, ילבו הזדון, ויעצרו את דמותו של עולל, שעיניו אור וזיק, שליבו טוב ותום שחונך לוותר ויאכל.
עוד ימים חלפו וזריחות ושקיעות... כי בעת שעלו אם ובנה למרום, עת הוחזר פיקדונה ונלקח, היא השיבה אותו ריבונו של עולם- היא השיבה אותו מחונך .
ס-ו-ף . |