היא הקליקה על "שלח", והשיר הופיע בבלוג במלוא כאבו. שירית קראה אותו שוב, כאילו לא היא כתבה אותו. בדידותה זעקה אליה מכל שורה: "חברה לו הייתה לי, חברת נפש/ כל כך נמאס לי להתפלש ברפש/ לבד, לבד, באין איש אתי/ היש מי שתשמע זעקתי?". כל שנותר עכשיו היה לחכות. ולחכות היא ידעה. התמחתה בזה שנים.

זה לא כל כך נעים להגיע לגיל 40 ללא זוגיות. תמיד ידעה מדוע. ברגע מסוים חדלה לקוות. האם זו הצליעה שלה? האם זו הביישנות שלה? האם זה הרעד שתוקף אותה כשהיא צריכה לספר על עצמה לגבר זר שעדיין לא פגש אותה? העלבון הצורב במפגש עם גבר שלא ידע על צליעתה, כאשר מבטו נח על רגלה המעוותת, הנגררת אחריה? בכל אופן, זה המצב.היא השלימה אתו. ואז ניצת בה הרעיון – אם לא זוגיות, לפחות חברה טובה, חברת נפש. מישהי שתהיה לצדה בבדידותה. לצאת לבלות יחד, לעשות שיחות מעמיקות, לשתף, לחלוק רגשות. אבל איך מוצאים חברה?

צליעתה מלידה לא תרמה לחייה החברתיים, בלשון המעטה. מבטי הרחמים והלחישות הקולניות על "הצולעת הזאת" ליוו אותה כל חייה כבר מגן הילדים. היא עמדה בזה באומץ. דומה היה שיכולת הספיגה שלה בלתי נלאית. בזמן שחברותיה לכיתה י"ב החליפו חוויות נרגשות על נשיקות ודנו בכובד ראש בסוגיה אם "ללכת עד הסוף", שירית ישבה בצד. איש לא שיתף אותה בדבר. ואז פרץ ממנה השיר הראשון, שאותו פרסמה בשם בדוי, כמובן, בעיתון בית הספר. השיר "הנשיקה שלא תגיע לעולם" עורר תגובות נרגשות. המורה שלה לספרות שלחה אותו לתחרות שירי נוער, והשיר גרף את המקום הראשון.

בהמשך פרסמה שירים בעיתון האוניברסיטה, שם למדה ספרות עברית. היא קטפה פרס אחר פרס לשירה מקורית. ספרי שירה שלה נמכרו בליווי ביקורות אוהדות של מיטב המבקרים. רק לדבר אחד סירבה שוב ושוב –להשתתף בערבי משוררים. או לחתום על ספריה בפומבי בשבוע הספר. מוטב כך, חשבה לעצמה. אם מישהו יראה את המשוררת הצולעת, אולי כבר לא ירצו לקרוא את השירים שלי...

שבוע לאחר שפרסמה את השיר הזועק שחיפש חברת נפש, באתר השירה הנחשב במדינה, קיבלה תשובה למייל שלה. "שירך ניקב לי את המעיים ככברה!", נכתב שם. "הרגשתי שאת מדברת ממש אלי. גם אני מחפשת חברת נפש זה שנים ולא מוצאת. אולי אנחנו סיר ומכסה?". שם הכותבת היה דניאלה. לאט ובזהירות, החלה ההתכתבות בין השתיים. צעד אחר צעד התפתחה לידידות אמיצה, להתכתבות נפש. שירית רצתה להיפגש עם דניאלה, אך דניאלה הסבירה לה שהיא גרה בנהרייה, וכדי לפגוש את שירית בבאר שבע, מקום מגוריה, היא צריכה לעשות סידורים רבים.

לבסוף הגיע היום המיוחל, שבו נדברו השתיים להיפגש באמצע הדרך, בתחנת הרכבת בתל אביב. התוכנית הייתה שכל אחת תיסע ברכבת לקראת השנייה, ואת המפגש יעשו בבית הקפה של התחנה. בלילה שלפני לא עצמה שירית עין. ההתרגשות הציפה אותה. שוב ושוב מדדה בגדים מול הראי. היא חייבת לעשות רושם טוב על החברה החדשה שלה, כדי שיהיו עוד מפגשים נוספים. בזמן הנסיעה לתל אביב הלם לבה בקצב גלגלי הרכבת – "שיק-שק, שיק-שק". הרכבת נעצרה. "תל אביב מרכז!", נשמעה הקריאה ברמקול.

הן קבעו שכל אחת תחזיק ביד ורד אדום לזיהוי, והראשונה שתגיע, תתיישב בבית הקפה ותחכה לשנייה. הקפה היה הומה מנוסעים שחיכו לרכבת. שירית הצליחה לתפוס מקום פנוי והתיישבה באנחת רווחה. כפי הנראה היא הגיעה ראשונה, כי היא לא ראתה אף אישה בסביבות גילה, 40, מחזיקה ורד אדום. היא הזמינה קפה, והמשיכה להתבונן דרוכה סביב.מרחוק יכלה לראות רכבת מגיעה מכיוון צפון, וזרם של נוסעים נפלט ממנה, כמו שיירת נמלים אצות-רצות בדרגנוע. זהו, בעוד רגע תפגוש את חברת הנפש שלה!

דקות ארוכות עברו, ואף אחת לא ניגשה אליה עם ורד אדום. האכזבה הלמה בה כאגרוף ברזל. היא לא תגיע..היא התחרטה...היא הרכינה את ראשה, כשהדם אוזל מפניה. לשווא. היא עשתה את כל הדרך לשווא. לא תהיה לה חברת נפש. ולמה שתהיה לה? היא צולעת...נכה...מדוע שתקבל מתנה כזו, חברה, כאשר היא נושאת "פגם בייצור"?

"סליחה, אפשר לשבת כאן?", הבהיל אותה קול גברי זר. היא הרימה את ראשה. מוזר, לא חסרים מקומות פנויים, ודווקא לידה רוצה הגבר המקסים הזה לשבת? טוב, הוא כנראה לא רואה את הצליעה שלה, כי היא יושבת....יכול להיות שהוא מתחיל אתה? לא הגיוני...

היא הנידה בראשה, לא בטחה בקולה. ידה האוחזת בוורד האדום הזיעה ממבוכה. הגבר נעץ בה מבטים גלויים, אחר חייך. "אני שמח לפגוש אותך, שירית", אמר. דממת תדהמה. "אתה מכיר אותי?" שאלה בגרון נשנק. הוא הוציא מתיקו ורד אדום. "נעים מאוד, אני דניאלה, החברה החדשה שלך....".

דניאל. זה שמו של הגבר המקסים שהחליט לענות לה במסווה של "דניאלה". "כל כך מצאת חן בעיניי באומץ שלך, בכישרון שלך, ברוח הלחימה שלך, באישיות המהממת שלך, עד שהחלטתי לפגוש אותך ויהי מה, ואז התחפשתי לדניאלה, והנה אני פה...".

הוא אחז בידה, וזרם של עונג חם זרם בין שניהם. "גם את מרגישה כמוני שאנחנו סיר ומכסה?", לחש לה, מתבונן ישר לתוך עיניה. "כן, רק שהמכסה שמצאת – פגום!", השיבה לו באימפולסיביות, קולה חד ודוקרני, לבה שותת דם.הוא הביט בה במבט נדהם. היא קמה ממקומה, צלעה היישר אל כיסאו, מציגה בהבלטה את רגלה המעוותת.

זיק של תדהמה חלף בעיניו של דניאל. היא לא השתהתה. "שלום ולא להתראות!", פלטה, ונמלטה ככל שרגלה הנכה יכלה לשאת אותה. זה לא היה מספיק מהר, מסתבר, כי הוא הדביק אותה ללא כל מאמץ, אוחז בכתפיה, מסובב אותה אליו בעדינות. "הי, מכסה פגום!", אמר מחייך. "שכחתי לספר לך שבמילואים האחרונים שלי עלינו על מוקש ונקטעה לי רגל. מה שאת רואה זה תותבת, האלגנטית ביותר שמצאתי בשוק. וכעת, האם אני סיר מספיק פגום למכסה שלך?"

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)