גססתי, או כך היה נדמה לתודעתי האבודה. התקוות שמלאו מעט שניות בעבר, לא מצאו להן מקום בשיגרה המאולצת הזאת. הבדידות המתמשכת, ניתן להתרגל אליה, או כך משקרת המחשבה לעצמה. היא גם שיקרה לעצמה באמירה שיש תקווה בכך שהקורא לא ישים לב שאני לא מדבר על עצמי, ובכן, לא רק על עצמי. זה היה ריק מתוכן אם רק אני הייתי כאן. כך גם תחלואי החיים הממיתים, נראים ככזב כי הם שייכים רק להם ואף פעם לא לנו. יכולתו המופלאה של האדם להסתגל לשינויים, אשר אפשרה לו לכבוש במוקדם או במאוחר את כוכב הלכת הזה, מאפשרת לו עכשיו להסתגל למציאות שהולידה אותו בתור מבודד, זה רק "הוא", האחרת איננה אלא מראה אטומה והוא מסלק אותה - אפילו מסיוטיו. הגרוע מכל עוד לפנינו, האמונה שיש לנו עוד חופש בחירה תלויה היסטורית בבידודו של האדם מאותם כוחות שמעצבים את מחשבתו מלכתחילה וגורמים לו לדבוק באותה פרנויה גרועה שהוא מכנה "מציאות".
ובאשר להיגיון, מותר לומר שטוב לו בלעדיו, לפחות סוג אחד של היגיון הוא זה שהוביל אותו למקום הזה, ורחוקה הדרך להתגבר על הקרעים שהובילו אותו להבחנה בין היגיון ורגש, בין הכרח ותשוקה. הכפייה החוזרת של "גיוון" בחיים הקפיטליסטים לא בקלות חושפת את אי הגיוון הממשי שהיא רוויה בו, ונותר בה אולי מעט שמחה לאיד לטובת אלה השמחים בה כל כך ומתענגים על הבינוניות ואפס החיים שיש בה. לעיתים התקווה הטובה ביותר היא שבראשו של מישהו תצטייר הסביבה הנעימה שלו כפי שהיא באמת, כדיסטופיה, כסיוט מתמשך, ובכך לא יהיה חולם כלל, אלא ואולי בפעם הראשונה, פקוח עיניים. |