בת דודה שלי לא מפסיקה לצחוק עליי. היא טוענת שהיא אוהבת מאוד את הכתיבה שלי, אך היא שמה לב שאני תמיד פותחת ב"כשהייתי קטנה/ילדה..". גם אני שמתי לב לזה אבל נדמה לי שיש לכך סיבה מוצדקת, כי הזיכרונות הכי רחוקים וטריים הם זיכרונות הילדות, ומה יותר נפלא מזה. הייתי חייבת את ההקדמה הזאת, כי השבוע, ביום שלישי, חל חג הקורבן, ואי אפשר לכתוב עליו, ללא זיכרונות הילדות.
חג הקורבן-עיד אלאדחא, חוזר אחורה כל שנה, ב- 10 ימים. כשהייתי ילדה חגגתי אותו רק בחורף, אז אימא תמיד קנתה לנו שני סטים של בגדים. הראשון, שמלה, או חולצה עם מכנסיים או חצאית, והשני היה טרנינג. איכשהו הסתדרתי עם שני הסטים, בארבעת ימי החג, כשכל יום לבשתי משהו אחר. אימא הקפידה תמיד ששתיים מבנותיה ילבשו בגדים דומים. אני תמיד הייתי האחת, שהייתה צריכה להיות דומה לאחרת כי כילדה אמצעית התלבשתי כמו הגדולה או כמו הקטנה. השבוע, כשדפדפתי באלבום התמונות, ראיתי את זה בצילומים.
ביום הראשון של החג היתה מין חובה ללכת עם אבא שלי לסטודיו הקטן והעמוס של ג’לאל הצלם, שכינויו היה "שוקולטה". לא אהבתי להצטלם, כי חשבתי שיש בסטודיו בנות יותר יפות ממני, שלבושות הכי הכי. הן היו צחות עור ואני לעומתן, הייתי שחומה, כי הסתובבתי הרבה בשמש.
הן היו עם שיער חלק ואני הייתי מתולתלת משהו, ובדומה לחלק מהן השיער שלי היה עם גוון בלונדיני. והיה עוד נתון לא כל כך מחמיא - הייתי שמנמונת. בתמונות אני לא מחייכת, למעט אחת. אני זוכרת כש"שוקולטה" עמד לצלם אותי, עמדתי ברצינות תהומית ועיניי לא זזו מהמצלמה. "שוקולטה", שחשבתי פעם שהוא דומה מאוד לאבא שלי, הסתכל דרך העדשה, ואמר לי לחייך, "יופי, מצוין, את מחייכת", אמר. פלאש, תיק. יש תמונה. אבל אין חיוך.

ימי החג היו נפלאים כדי לדפוק בהם משמרות של עבודה ממש קשה. הייתי קמה בשש בבוקר, מתרחצת, מתלבשת, אוכלת ממתקים ועוגיות בתור ארוחת בוקר, מנשקת את אימא שלי, אומרת לה חג שמח, וישר מקבלת את ה"העידייה", דמי הכיס שילדים מקבלים בחג, מקרובי המשפחה. אימא הייתה היעד הראשון שלי. אחר כך, חייכתי בנימוס לכל אדם, ואמרתי לו "חג שמח" רק כדי לקבל את "העידייה".

הסתובבתי עם ילדי השכונה והחברות ברחובות הכפר, שהיו מלאים בבסטות של ממתקים וצעצועים. הממתק היחיד שאהבתי לקנות או ליתר דיוק שיכולתי לקנות, היו שערות סבתא. היו ילדים שקנו תפוח עץ על מקל כשהתפוח מכוסה בצבע אדום דביק. אמא לא הרשתה לנו לקנות אותו, כי אמרה שהוא מזיק לשיניים. לפני כמה שנים, כשנהייתי יותר אחראית למעשיי, טעמתי לראשונה את התפוח והוא היה די טעים, אך לא כמו השערות של סבתא. צעצועים לא קניתי, כי אף פעם לא היה לי מספיק כסף.

אחרי שהסתובבתי בין הבתים, הגעתי לשכונה הרחוקה שבה מתגוררת המשפחה של אימא שלי. אני ושאר הילדים בחרנו לנו פינה על אחת המדרכות, שם ישבנו וספרנו את הכסף שלנו. תמיד התבאסתי שלא הייתי מגיעה לסכומים גבוהים כמו כולם. התפלאתי איך שאר הילדים בגילי היו מגיעים לסכומים של 200 -300 ש"ח ואני הגעתי מקסימום ל- 80 ש"ח, שבהם קניתי שעון יד, שנעלם רק לפני שנתיים.

עם כל הכבוד ל"עידייה" ולבגדים החדשים, המאפיין העיקרי של חג הקורבן הוא שחיטת הכבשים. ערב החג, אפשר היה לראות ליד הבתים, כבש שקשור בחבל דק, עומד וזולל להנאתו קש ועשב. לא הבנתי למה מאכילים אותו אם ישחטו אותו ביום שלמחרת.
הרבה פעמים רציתי לשחררו, כי ידעתי שהוא התם, לא יודע מה מחכה לו. לבי היה נצבט כשהיו מעבירים את הסכין החדה על גרונו בבוקר החג, ונדמה היה לי שהוא הביט אלי ומזיל דמעה. כשהייתי אוכלת בצהריים את חתיכת הבשר הצלויה, שכחתי לגמרי מהכבש ומשחיטתו. היום, אני כבר לא מסתכלת על כבשים שנשחטים, אלא סתם נהנית לאכול אותם. תם עידן התום.

פוסט זה התפרסם בשישי האחרון במגזין המושבות: http://magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2157