נתקעתי עם האוטו בדרך לת"א. צומת לטרון. שעה וחצי חיכיתי לגרר ובינתיים למדתי כל כך הרבה על הצומת, קצב החיים של הנוסעים לת"א ולירושלים (שוב, כמו בילדות חלפה לי המחשבה "איזה עולם מצחיק, למה לא יבצעו האלה בירושלים את מה שהתל אביבים נוסעים למענו ולהיפך וכך ייחסך המון זמן, דלק, אוויר נקי, לחץ, כסף". יאללה שיתחלפו כבר!) למדתי על הצמחייה שמסביב, ההרים, קצב הרמזורים ועוד המון דברים.

כשנתקעים תמיד צצות הזדמנויות מאיפה שהוא.

אחרי שהגיע הגרר ולקח את האוטו יצאת ברגל מצומת לטרון לכיוון יד לשריון כדי לעלות על אוטובוס לכיוון ת"א (אין לי שם בת"א מי שיחליף אותי אגב......)

2 קילומטר הליכה כשבראש המנטרה (והרגל החשיבה) "משהו טוב חייב לצאת מזה היום" שאחר כך התחלפה ל "משהו טוב ייצא מזה היום, ואחר כך קיבלה עוד שיפוץ "משהו טוב יוצא מזה" ופתאום בום!!!! הנה זה קרה!

הבנתי את מהות החיים !!!!!

נשמע גדול, אבל ממש הרגשתי את זה באותו רגע. תוך כדי הליכה ומנטרה החלו מחשבות על...... עולמו של הנדון למוות.......

מאיפה זה צץ אין לי מושג, כנראה שקיבלתי עוד הוכחה לכך שהמנטרות המדויקות מזמנות הפתעות.

חשבתי פתאום מה קורה לו לנידון למוות כאשר הוא מתיישב על כסא החשמל ומשהו לוחץ בישבן, יש שם משהו קצת קשה ומציק. אולי בורג בולט, האם הוא מחפש את הזווית הנוחה? הלא מציקה? נראה לי שכן. אז איזו משמעות יש לחיפוש הזה אחר הנוחות כאשר עוד דקה הוא לוקח את ההצקה, החיפוש והנוחות יחד לעולם הבא? ואחר כך ראיתי שהוא יושב על הכסא ולפתע נכנסת יפהפייה עירומה לחדר ההוצאה להורג. הרי ברור לגמרי שמיד הוא מסתכל עליה (זה זרם יותר חזק מ 30,000 ואט), מסתכל, מתרגש ונהנה. ומה המשמעות של זה? הרי עוד דקה המבט וההנאה ילכו לעולם הבא לא? ומה המשמעות של "הסיגריה האחרונה" או "הארוחה האחרונה". הוא נהנה מהם מאד, אך לאחר זמן מה שרידי העשן בריאותיו והמזון בקיבתו ירדו איתו לקבר.

בבת אחת התמלאתי שמחה. הבנתי שאני לא עוסק במוות אלא במשמעות החיים. פתאום הרגשתי, הרבה מעבר ל"ידעתי" ו"הבנתי", לא רק בראש, בכל הווייתי, את העוצמה של הרגע. כמה חזק הוא הרגע הזה. כמה אפשרויות להנאה, שמחה, אהבה, טעם, ריח, תשוקה ואינסוף חוויות מעצימות אחרות טמונות ברגע אחד של הווה, קצר, כל כך קצר שאינו נתפש כלל, ולכן יש לנוע ממנו להווה הבא וממנו להווה הבא ולזה שאחריו כל הזמן. הווה מתמשך – נצח! ניצחון! (צ' שוואית – כלומר "נצח קטן" והרבה "נצחים קטנים" שהופכים לאינסוף)

לרגע אחד מתמשך של הווה נפלא הרגשתי את משמעות החיים שלי.

אני נידון למוות.

כולנו נידונים למוות. האם צריך לשבת על כסא החשמל כדי לחוות את הנאת הרגע?

אין לי כל כוונה כזו. אני עושה את זה עכשיו ובגדול כאדם שחי את חירותו.