אריאל זילבר הוא מוסיקאי נפלא, שלא לומר מחונן. באמתחתו המוסיקלית לחנים נהדרים ונכסי  צאן ברזל של התרבות הישראלית החדשה. ההתחפפות שלו מרגיזה ותמוהה, אבל גם הדרישה להחרימו.  מי שלא רוצה שלא יקשיב, אבל לאיש מותר להיות סתם תמהוני אם הוא רוצה. הוא לא ממש יוצא דופן.

תיאוריות הקונספירציה מפחידות קצת, אבל הן בסך הכל משקפות את מה שאני, לפחות, יודע מזמן. יש חלק גדול מאד בציבור , קבוצה אשר ללא ספק מהווה רוב בסקטור הדתי-לאומי, שלא ממש מצטערת על כך שרבין נרצח. אני לא מדבר רק על בן גביר וכל מני קריקטורות ימין קלאסיות. אני ממש לא משוכנע שאריה אלדד, למשל, מצטער יותר מדי, או שבני איילון מזיל דמעה. חלק מהם אולי לא היו בוחרים ברצח, בעיקר מתוך פחדנות אישית, אבל המטרה של חיסול כל אפשרות לפתרון מדיני עם הפלשתינאים מקדשת מבחינתם לא רק  רצח ראש ממשלה אלא את קיומה של מדינת ישראל הדמוקרטית.

הגיע הזמן שנפסיק להיות צבועים. עשרות אחוזים מאזרחי ישראל מתבוננים על המציאות במשקפיים דתיות - לאומיות, קיצוניות יותר או פחות, בעיקר יותר. מדובר בקבוצה שחושבת שאת רבין ופרס היה צריך לעצור, שאריק שרון הוביל פעולת "גירוש" ושגם אולמרט לא יצליח. זוהי קבוצה שמשוכנעת שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מינה אותה לשומרי הארץ. זוהי קבוצה חשוכה, הרסנית, גזענית ואלימה, אבל זו קודם כל קבוצה, גדולה ומגובשת. לריסה צודקת, המאבק הוא ממש לא רק של יגאל עמיר אלא של קבוצה גדולה מאד שאותה הוא ייצג ומייצג.

לכן מוטב שנפסיק לצמצם את השיח ליגאל עמיר, האם הזרע שלו ראוי או לא ראוי, או לאריאל זילבר, האם יש להחרימו או סתם לא לשמוע אותו. יגאל עמיר הוא רוצח, כמו שיונה אברושמי רוצח וכמו שעמי פופר רוצח. מה שמגיע להם מגיע גם לו. רצח רבין לא היה שונה במהות מהמאבק בהתנתקות - בשני המקרים התרחש חילול חוק המוני מצד אותו ציבור, והכל על מנת לסכל תכנית מדינית של ממשלת ישראל. אריאל זילבר הוא סתם חולה רוח שבמקרה ידע ילעשות יופי של מוזיקה. אני אישית לא אקשיב לו יותר מדי כי בדומה למה שכתב דני סידס, גם לי קשה לעשות הפרדה בין השיר לבין האסוציאציות שהוא עושה לי, אבל להפוך אותו לסמל המאבק זה לדבוק בסמלים במקום במהות.