יצאתי אל הרחוב, אל הטיילת של תל אביב, כמו שיצאתי בכל בוקר אל מתקני הכושר, בשביל לחלץ את עצמי מצינת החורף, יצאתי אל הסיפורים שמתגלים ברגליים, שנאספים קמעא קמעא בכל מטר רץ של טיילת תל אביב. חיפשתי סיפור לספר, כמו דייג חיפשתי דמות עלומה וזניחה, משהו שמתבוסס במים עכורים ואין בחייו כוח לסיים חיים. משהו שיסיט את שגרת חיי לטובת חייו הסתמיים של הברנש שיעלה בחכתי. חיפשתי פנים שעדיין יכילו חיים, פנים מרוסקים שעדיין מעלים אור, כמו מבנה אקזוטי ומתפורר של דרום העיר, שהוא מתכלה בשברי הזמן עד שהוא מספר את סיפורו ומיד משתמר מחדש. חיפשתי טיפוס של חיים אפרוריים, חיים שמשתלבים עם האפור של קירות האבן, כמו צבע עורה של רומיה הזקנה מכרם התימנים, זקנה חרושת קמטים שנשענה על קיר החורבה של ביתה ולגמה בהנאה מרובה מן הקפה הלבן התימני, אלמלא הניעה בידה ללגום מן הקפה, הייתה דמותה כהמשכה של החורבה. חיפשתי משהו שיזיז את היד הקפואה, את האצבעות שימששו את הדופק האיטי והממעט בחיים כמו של הזקנה ההיא, של האיש שעמס על שכמו צלקות של חיים, ואיננו מצוי כבר בין השורות, זה שנזנח בשוליים הדקיקים שבין הצלחה לכישלון. יצאתי לחפש את זה שהופך פחים ונובר אחר שאריות, יצאתי להתאמן בטיילת של תל אביב. בטיילת של ת"א פגשתי את וולף. זה כבר שייך לפוסט הבא. |