זה הולך להיות פוסט ארוך אולי גם לא מעניין, אבל אני חייבת לתעד את זה, שהרי הבלוג משמש אותי, בראש ובראשונה, לצרכי תעוד. מה לתעד? את חיי? את המוצאות אותי? את מי זה מעניין? לקחת את התעוד איתי לקבר? לקרוא שם בחושך ולהיזכר? מה בדיוק אני מתעדת, לצורך מה? טוב יאללה, לתעד! ---------------------------------------------------------- הכל התחיל (הולדת הפוסט, הכוונה) מזה שלפני רגע זרקתי משהו לפח האשפה הביתי שנמצא בארון שמתחת לכיור המטבח ומתוך אינסטינקט חיכיתי שאיזה עכבר יקפוץ משם. אבל בחיים לא קפץ עלי עכבר מתוך או מסביב לאיזה שהוא פח, אז למה העיניים שלי כל הזמן מחפשות עכברים? כנראה בגלל שח' שׂם פעם את מלכודת העכברים בארון שמתחת לכיור במטבח, בבית בו התגוררנו יחדיו עם הילדים וזאת, כשהוא הביא איתו פעם עכבר שדה קטן ולא גילה לי. הדברים שלו היו מאופסנים במחסן בחצר, במושב אצל ש' וכשהוא העביר אותם אלי, הוא גילה באחד הארגזים עכברצ'יק קטנטן, שחמק ממנו בצ'יק ומצא מסתור בתוך הבית. את הסוד הזה הוא חלק עם הילדים וכולם התפללו יומם וליל שאני לא אגלה את זה, כלומר, שאני לא אראה פתאום עכבר בבית, כי אם אגלה, בטוח שאקבל התקף לב על המקום. כך הם הסתודדו ביניהם כמה ימים, כשעיניהם מתרוצצות על כל פינה בבית, והוא, העכבר, לא, לא ניגלה לעיניהם. המזל שלהם, שהוא גם לא ניגלה לעיניי. עד שיום אחד, משאפסה תקוותם לתפוס את העכבר בטרם יתגלה לעיניי, הם החליטו שיש לספר לי. ח' מצא את ההזדמנות לספר לי, בהכי הכי עדינות, ש..יש עכבר בבית! אימ'לההההההההההההההההההההההההההה התחלתי לרעוד בכל הגוף. העיניים שלי יצאו מחוריהן מרוב אימה ואחרי תקופת נצח גם הן התחילו להתרוצץ על פני כל הבית בתקווה למצוא אותו ובתפילה שלא, לא לראות אותו. אז הוצבה מלכודת העכברים הזותי שדיברתי עליה קודם. זה לקח נצח! (אולי חמישה ימים!) עד שיום אחד שמענו את הקליק המבורך! זהו! ח' לקח את המלכודת ויצא עימה החוצה לשחרר את העכבר בחצר. סקרנותי, שגברה על נגעלותי, קרבה אותי מעט אל המלכודת, כי רציתי לראות את המאניאק ואז פתאום ראיתי שאיזה קטן הוא היה. זהו? על זה כל המהומה, הפחד, הגועל, ההיסטריה? -------------- בעצם אני מנסה להזכר מתי ראיתי בפעם הראשונה עכבר. לא מצליחה לזכור. בעיר הולדתי, לא ראיתי אפ'פם. במעבדה לכימיה בביה"ס התיכון, אני לא חושבת שהיו עכברים. זוכרת שניתחתי שם פעם שממית, אבל עכבר? לא, לא זוכרת שהיה שם וגם אם כן, זה ודאי היה עכבר לבן. עכבר לבן לא נחשב. אז יכול להיות שבפעם הראשונה שראיתי עכבר, זה היה בשנות העשרים המאוחרות שלי, בחלקת הדשא הגדולה שנמצאת מול תחנת הרכבת בת"א, ברחוב פרשת דרכים. תמיד הייתי חוצה את כר הדשא הענק הזה באלכסון לכיוון האוטובוסים עם בני הקט ויום אחד ראינו מלא עכברי שדה מקובצים מסביב לשיח. מאז, תמיד כשהיינו עוברים משם, היינו נעמדים ומתבוננים בהם. היתה להם שם מושבה. . אבל איך ידעתי שהם עכברי שדה ולא העכברים המגעילים ההם? לא יודעת. -------------------------------------------- בכל אופן כשקראתי את ה"דֶבֶר" של אלבר קאמי, הוא הקסים אותי. מה כל כך ריתק אותי בעכברושים שיוצאים מפתחי הביוב ושוטפים את כל רחובות העיר? לא יודעת, אבל זה הותיר בי כזה רושם עצום שעד היום אני זוכרת את הספר הזה כחווייה, אולי אפילו טראומה, יוצאת דופן. אחרי שנים קראתי גם את "מלך עכברוש" של ג'יימס קלאוול ווואוו איזו המצאה גאונית זו היתה, איך הם עבדו שם על הסוהרים. חבל על הזמן. "זכיתי " לראות מכת עכברושים פעם, באחת מהערים בהן התגוררתי, כשפינו קאראוונים בהם התגוררו פועלי בנין באחד מאתרי הבניה בעיר. זה היה מגעיל ומבעית. ד' מהעיריה היה מפזר רעל "מיוחד" בצורה של גלעיני זית גדולים או "דוגלי", כחולים, בתוך הביוב. הוא הסביר שהעכברושים אינטליגנטים מאוד והם יודעים לקשר בין אכילת מזון מורעל למוות. יש "הסכמה" ביניהם כי מי שהורעל, חוזר למחילה או לביוב כדי למות שם, על מנת שהחברים "יראו ויראו". לכן, בכל פעם משנים את המזון הזה. לקח מספר שבועות עד שהמכה הזו הודברה. ---------------------------------------------------- שנים אח"כ עברנו להתגורר בבית צמוד קרקע. ואז, בוקר אחד ראינו את כל הדוגליאים מפוזרים על השביל שחיבר את החצר הקדמית לאחורית. למחרת שוב ראינו את הפיזור הזה. כך בכל בוקר ולא הבנתי מה יש לקEנדי ולכּוּש שהם מפזרים ככה את הדוגלי שלהם. עד ש.......ערב אחד, כשישבנו כולנו בחצר , נהנים מהלילה הקייצי, על פלחי אבטיח וגבינה מלוחה, חציתי את הדשא כדי להכנס למטבח להביא משם משהו ו....או אז רגלי היחפה דרכה על משהו........ אימ'לההההההההההההההההההההההההההה עכבר@@@@@@@@@@@@@ הסתבר שעכברים אוהבים דוגלי והם אלה שהיו גונבים דוגליאים ורצים איתם לאורך השביל, תוך שהם מפילים כמה בדרך, עד שהיו נכנסים למחילות שלהם. מאז הם הפכו להיות החברים שלי. הייתי מפזרת דוגליאים בכל מיני פינות בחצר, מסתתרת בבית מאחורי החלון וממתינה להם. והם היו באים - קטנים, חמודים, עכברוני שדה. הייתי צופה בהם שעות. הפכתי להיות צפרית עכברים ואולי קוראים לזה עכברית. יכולתי לכתוב ספר שלם על התצפיות ותוצאות המחקר שערכתי עליהם. מעניין שלתוך הבית הם אפ'פם לא נכנסו. הסתובבו רק בחצר ורק סביב הדוגלי. ----------------------------------- היום, אני גרה בדירת מגורים שלא נמצאת בקומת הקרקע, אבל, אני עדיין מחפשת אותם ועיני תרות, תדיר, בכל הבית. מסתבר שרכשתי לי ריפלקס עכברי. ובכלל, אני אוהבת נחשים, אז מה פתאום אני כותבת על עכברים? |