0
מיה בת שנה ו-10 חודשים. בוחנת סגנונות בטרם גיבשה את הסטייל האישי שלה. 1987
אם הייתי אוהבת את האופנה שנחשפתי אליה בשנות ה-60 וה-70 לא הייתי בוחרת בעיסוק שלי. ענף האופנה בארץ היה אז בחיתוליו ולא מצאתי מה לבוש. מחוסר ברירה עיצבתי ותפרתי לעצמי בגדים. וההמשך? סיפור מוכר של רוב המעצבות מאותה תקופה. העיצוב נבע מתוך מרד אישי שלי בכול מה שנחשף לעיני. הסגנון שעיצבתי בלט לעין ומשך אליו עיתונאית מעצבנת ומטרידה (מה לי ולאופנה בכלל?). אחרי שבוע מצאתי ב"לאישה" כתבה שכותרתה: אופנאית ששונאת אופנה.
האמת? גם היום אינני מתלהבת מתכתיבי-אופנה. לא מתלהבת מ"תכתיבים" בכלל. מעניין, על אף שגדלתי בחברה הכי "מכתיבה" בעולם, דווקא שם, בקיבוץ שלי, הייתה הוראה חדה וברורה לחשיבה-עצמאית. לחיזוק הגישה היה שם אבא שלי ששקד לפתח את החשיבה העצמאית שלי בשיחות מרתקות שקיים איתי. ואמא שלי הייתה מודל לחיקוי: "גלושקה, שמעי, הגעתי למסקנה, שחוץ מש"ס, כולם צודקים". ככה, בלב הקיבוץ.
הסלידה שלי מאופנה נובעת מהפועל היוצא ממנה. היא מבטלת את הזהות של היחיד בתוך הכלל. היא מוחקת את הביטוי של היחיד והכי מעצבן, היא פוגעת אנושות בחופש המחשבה. חופש הבחירה וחופש החופש.
אופנה איננה השאלה הכי חשובה בעולם. אבל זו סוגיה הנוגעת בנו. הדחקתה, כמו הדחקות אחרות, מייצרת תופעות-לוואי, מן רחש פנימי של מבוכה, שמערער את הביטחון-העצמי שלנו.
נדמה לי שתעשיית-האופנה מרחיקה אותנו, כלקוחות פוטנציאליים, מפתרון לשאלה איתה אנחנו מתמודדים לפחות פעם אחת ביום: מה ללבוש? או פעמיים בשנה, מה לרכוש? כאילו, מה לי ולדוגמנית-על ששויפה ולוקקה בקליניקת הפוטושופ? מה לי ולמצעד-התחפושות המונצח על השטיחים-האדומים ולפעמים גם סתם ככה בתצוגות-אופנה?
הנה טיפ למי שמחפש השראה מבר רפאלי. צילומי-הפפראצ'י. לא אלה שהיא מזמינה, אלה שבאמת תפסו אותה על-חם. האמינו לי, זה מספיק טוב. אמרתי מספיק? במקרה שלה זה הרבה יותר טוב!
אז אמרתי שאני לא חובבת אופנה. אבל אני חובבת את החקירה של הרווח בינינו לבין הבגדים ובינינו לבין האופנה. המחקר שלי מתבצע ע"י הצבת שאלות. גיליתי, מה שחכמים ממני יודעים ממזמן, שכאשר אני שואלת שאלה טובה, ממוקדת, התשובה מגיעה מאליה...
בסדרת "מה ללבוש?" אעסוק בשאלות המתחבאות מתחת למעטה הפחד לבדוק מה מתאים לנו. יש לי ניחוש שהצפת השאלות תכחיד את תופעת-הלוואי המוזכרת בתחילת הפוסט.
|